כל הפוסטים בדברים שרציתי לומר

להכיר את העבר מקרוב? אולי להשאיר אותו חבוי במסתוריו? כל ארכיאולוג וחוקר מתלבט בזה. האמת היא שככל שחושפים יותר –

בעבר, היו לא מעט צמתים, בהם נידונה השאלה אם (לשאוף) להקים יישובים חדשים בגולן, או להרחיב את הקיימים. נדמה שעכשיו,

עם הרוח הגבית של הצהרת טראמפ, צצות תכניות לפיתוח רבתי של הגולן. מדברת על רבע מיליון תושבים יהודים בגולן, עד

“סימני דרך”, המחזמר על חייה ויצירתה של נעמי שמר, עוסק גם בדעותיה הפוליטיות (ימין נרדף, בזמנה) ובסיבובו של הגלגל המתהפך.

ההכרה האמריקנית בריבונות ישראל על הגולן לא נפלה כרעם ביום בהיר. קדמו לה פעולות רבות, במשך עשרות שנים, נדבך ועוד

בכל תולדות הציונות לא היה מי שתרם תרומה כה מכרעת להתיישבות הציונית בארץ ישראל כלוי אשכול. השבוע, מלאו חמישים שנה

עם הצטרפותי לחיים הפוליטיים, במסגרת תל”ם – תנועה לאומית ממלכתית, בהנהגתו של משה (בוגי) יעלון, הנה ה”אני מאמין” שלי, שמוצא

רוח של הקצנה, קיטוב וקרע לאומי מנשבת בחברה הישראלית. עלינו לבנות מחדש את המיינסטרים הישראלי – הציוני, הממלכתי, הדמוקרטי, השפוי

בדצמבר 81′, כשחוקק בישראל חוק הגולן, התקבל הדבר בזעם בעולם. אף לא מדינה אחת הכירה בריבונות הישראלית על הגולן. בעיקר

הציונות הקטסטרופלית מבטאת הכרח להבטחת שלומם של היהודים, באמצעות מדינה יהודית ריבונית חזקה, כלקח מן הגולה, מן הרדיפות והפוגרומים ובעיקר

סיר לורנס אוליפנט, היחיד שיש רחוב על שמו בקצרין, היה אוהב גולן ידוע והראשון שייחס, בכתובים, את חורבות אום אל

40 שנה מלאו למותה של גולדה מאיר. איש ממפלגת העבודה לא נכח בטקס האזכרה הממלכתי, לראש הממשלה שהרגישה אחראית למחדל

הכול מתחיל בפרט, לכאורה “האזרח הקטן”, אך תפקידו גדול. לקיחת האחריות שלו על עצמו, סביבתו, קהילתו ועמו היא הבסיס להתנהלות

הדילמה הלבנונית קשה מאוד: לתקוף עכשיו, במחיר דמים, שעה שעדיין מתקיימת הרתעה מול חיזבאללה? או לדחות ובינתיים האויב מצטייד ומשתכלל?