בשבת שעברה, פתחנו את מסעו של אברהם: עזיבה, רעב, מלחמות – כל ניסיון הוא מדרגה. השבוע, אנו עולים אל ההר, אל המקום שבו ההיגיון נעצר והלב נבחן
"קַח־נָא אֶת־בִּנְךָ אֶת־יְחִידְךָ אֲשֶׁר־אָהַבְתָּ אֶת־יִצְחָק" – מילים שמבקשות אהבה גדולה מן הכאב. אברהם "וַיַּשְׁכֵּם… בַּבֹּקֶר". שלושה ימים של הליכה, של אפשרות לחזור, לשאול, להתמרד – והוא ממשיך. חז"ל מלמדים שניתנו שלושה ימים כדי שלא יאמרו "בהול היה", כדי שהמעשה ייעשה מתוך צלילות ואחריות. בכל צעד, נבחנת לא גבורה עיוורת, אלא אהבה בהירה.
"אבי… איה השה?"
ביום השלישי, נשמעת המילה שמפצלת שמים: "אָבִי" ואחריה: "הִנֵּה הָאֵשׁ וְהָעֵצִים וְאַיֵּה הַשֶּׂה לְעֹלָה?". יצחק – על פי חז"ל בן ל"ז(47) – מבין יותר מכפי שנדמה. תשובת אברהם "אֱלֹהִים יִרְאֶה־לּוֹ הַשֶּׂה… בְּנִי", נקראת בשני אופנים ושניהם אמת. אז בא הפסוק שמסביר את הכול: "וַיֵּלְכוּ שְׁנֵיהֶם יַחְדָּו". לא אב מוליד ובן נגרר – שניים שבוחרים יחד באהבה גדולה מן הכאב.
הניסיון שמפרק היגיון ומרכיב אמונה
"וַיְהִי אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וְהָאֱלֹהִים נִסָּה אֶת־אַבְרָהָם" – אנו יודעים שזהו ניסיון; אברהם אינו יודע. האיש שנלחם בעולם נגד הקרבת ילדים, נדרש עתה להקריב את בנו. ברוח הרמב"ן: אצל אברהם רצון ה' גבוה מן ההיגיון; לא מפני שהשֵׂכֶל בטל, אלא מפני שהאמון קודם לו. זהו לב הניסיון: לא להבין – לאהוב, גם כשלא מבינים.
כאן גם מצויה השאלה שלא נשאלה. על סדום שואל אברהם – "הַאַף תִּסְפֶּה" – וכאן שותק? רבי צדוק הכהן מלובלין מבאר: זהו הניסיון עצמו – לדעת מתי השאלה סוגרת את הלב ומתי השתיקה פותחת אותו.
סיפור ישראלי – הדממה שעל ההר
בשנתיים האחרונות, למדנו מחדש את המילה "הִנֵּנִי". הורים שמסרו את ילדיהם למשימת ההגנה, בנים ובנות שקמו בבוקר ויצאו – ויש שלא שבו. בלוויות רבות, נשמעה תפילה אחת: שהכאב יהיה לחיים של רבים. זו איננה עקדה של יחיד – זו עלייה משותפת של עם שלם להר אחד, שבו האהבה לעם, לארץ ולשליחות גדולה מן הכאב. לפעמים, אין מלאך שעוצר ואז תפקידנו להיות מלאכים זה לזה: להרים, לחבק, לומר "יחד נמשיך".
"אַל־תִּשְׁלַח יָדְךָ" – כשהכוח יוצא אל הפועל
ברגע השיא נשמע הקול: "אַל־תִּשְׁלַח יָדְךָ אֶל־הַנַּעַר… כִּי עַתָּה יָדַעְתִּי כִּי־יְרֵא אֱלֹהִים אַתָּה". וכבר שאלו: וכי קודם לא ידע? הרמב"ם מלמד שניסיון בא להוציא מן הכוח אל הפועל – כדי שהעולם יידע, כדי שהנסתר שבאדם ייהפך לממשות. כך גם אצלנו: הכאב חושף סגולה חבויה – נכונות לשאת יחד את העתיד.
מיד לאחר המתח – חיים חדשים: ליד העקדה, נולדת רבקה. המסר שקט ובטוח: אחרי ניסיון – יש המשך.
"בִּי נִשְׁבַּעְתִּי" – שבועה והתקשרות
בסיום, הקב"ה אינו רק מברך – הוא נשבע: "בִּי נִשְׁבַּעְתִּי נְאֻם־ה'". זו הפעם היחידה בתנ"ך שבה ה' נשבע לאדם. לאחר שהאמון של אברהם הוצא אל הפועל, הקשר נהפך לשותפות. ברוח כתבי הרב קוק: דמם של מגיני ישראל איננו אובד; הוא נטמן כזרע של עתיד. אין זו רומנטיזציה של כאב, אלא קבלת אחריות: להמשיך לבנות חיים – תרבות, חסד, משפחה, קהילה – מתוך הכאב, לא לידו.
האמירה השלמה – אהבה שמכינה גאולה
משבוע שעבר, זכור לנו: אין ניסיון שאיננו בני-עבְרוֹ. היום, אנו מוסיפים: הניסיון איננו לשבור – הוא לבנות. דרכי החסידות מלמדות שכל אדם נשלח עם תפקיד והניסיונות הם הכלים להשלים אותו. כך גם עַם: כשאנו אומרים "הנני" – אנחנו נעשים לעם שמסוגל לשאת אור גדול יותר. זו איננה אמירה תיאולוגית קרה, אלא בחירה יום-יומית: להעדיף אהבה, אחריות ותקווה, גם כשהלב שבור.
אברהם עלה עם יצחק וירד עולם חדש. גם אנחנו, עם כל משפחה שאמרה "הנני", בונים עולם חדש. לא מתוך שכחה, אלא מתוך זיכרון אוהב; לא מתוך כניעה, אלא מתוך אהבה שמנצחת.
שבת שלום ומבורך ותהי נשמתם צרורה בצרור החיים










