עם ישראל תפקידו להיות אור לגויים, לגלות את מלכות ה’ בעולם. כך עושה יוסף כשהוא מיישם את התורה הלכה למעשה בגלות, ואומר “לאלוקים פתרונים”. כך

יעקב מחליט לשוב אל ארצו ומולדתו אותה עזב כשנמלט מחמתו של עשו אחיו 22 שנה קודם לכן, לאחר שגזל ממנו כדבריו “את הבכורה ואת הברכה”.

ספר בראשית כולו מדגיש את חשיבות השמות, באשר יש לשמו של האדם כוח והכוונה לכל חייו. שמו של אדם הוא גורם משמעותי בהתהוותו. אברם ושרי

בשושלת של אבות האומה, אברהם, יצחק ויעקב, נמסרת האחריות לשליחות שלהם כלפי בית ישראל, ההקרבה שהיו מוכנים להקריב ולעמוד בניסיונות קשים למען זה. ישמעאל ועשו,

אברהם ויצחק עמדו בניסיון העקדה, אולם שרה שמעה עליו ופרחה נשמתה. האם נקלעה לניסיון לא לה? כשהחיים מעמידים בפנינו ניסיון, סימן שיש לנו הכוח לעמוד

מעשה אבות סימן לבנים, ולכן מרבים חכמי הסוד להתעכב על מסכת חייהם של האבות, שכן הם הגרעין לכל הקורות אותנו מאז ועד היום. בעקדת יצחק,

בתפילת שמונה עשרה אנו מזכירים את האבות התמימים, כי בזכותם גם עם ישראל מוצא חן בעיני ה’. התמימות מתגלמת באברהם שהאמין כי יהיו לו ילדים

הקב”ה בורא מתוך התוהו ובוהו, בורא ומסדר כל דבר במקומו. דבר ראשון שמצווה הקב”ה את האדם בגן עדן, הוא לא לאכול מעץ הדעת. הקב”ה עושה

בשמחת תורה, סיימנו את הפרשה האחרונה בתורה, “וזאת הברכה” ומיד, ללא הפסקה, התחלנו את הקריאה מחדש בפרשה הראשונה – “בראשית” בסימנה טבא – בסימן טוב,

בראש השנה הקב”ה ירד לגן עדן, צר צורה של אדם ונפח בו נשמת אלוקים. לאחר מכן הוא מבקש מהאדם לקרוא שמות לחיות, ולבסוף לקרוא לו

ילד נוסף במשפחה, אח לילד הקיים, הוא שמחה גדולה, אך גם מבוא לרגרסיה ותחושות קנאה, במיוחד אם הפרש הגילים קטן. יש לעבוד בהדרגה, כבר משלבי