אומר הרמב”ם: “אל יאמר אדם אי אפשר בבשר חזיר, אלא אפשר והתורה אוסרתו”, כלומר – האיסור באכילת חזיר הוא לא בגלל המיאוס או מטעם של

  חג הפסח הוא חג המשפחה היהודית, התא הראשון והחשוב בבניינו של העם היהודי. פרעה רצה לפגוע בעם ישראל והוא עשה זאת על ידי פגיעה

האם הקורבן נועד באמת לקב”ה? הרי לה’ הארץ ומלואה וכל העולם שלו ממילא. כשהאדם מצטווה להקריב קורבן נרמז לו שהוא היה צריך להיות הנפגע, והקב”ה

פרשת “ויקהל” מדגישה את החשיבות של אופן עשיית הדברים. התורה מעניקה סופרלטיבים נעלים לבוני המשכן – “חושב מחשבות”, “חוכמת לב”, “להורות נתן בליבם” – על

תחילת פרשת “תצווה” עוסקת בבגדי הכהונה, שהם התיקון לחטא אדם הראשון. גם מגילת אסתר מקדישה מקום מרכזי לבגדים – בגדי אסתר, השק והאפר של מרדכי,

לאחר חטא העגל, עם ישראל ירד מאיגרא רמא לבירא עמיקתא. פרשת תרומה פותחת ארבע פרשיות העוסקות בבניית המשכן, שהוא משקל הנגד לחטא העגל. לא צדקה

רש”י אומר על פרשת משפטים, שנסמכה למעמד מתן תורה בהר סיני – “…מה הראשונים מסיני, אף אלה מסיני”. ללמדך, שאין נתק בין ראש הפסגה לבין

רבים מאומות העולם אימצו את הביטוי (החלקי) “שלח את עמי”, בלי להבין ששילוח העם אינו העיקר. השילוח הוא רק אמצעי להשגת התכלית – עבודת ה’.

יש עבדות שהיא עבדות פיזית בלבד, ויש עבדות שהיא גם רוחנית, כמו ששעבד פרעה את עם ישראל. כשעם ישראל מצטווה על קרבן פסח, הוא מצטווה

יציאת מצרים הייתה אירוע מכונן לאנושות כולה, בחינת “המפץ הגדול”, והעולם לא נשאר אדיש: “שמעו עמים ירגזון חיל אחז יושבי פלשת…” אומות העולם ראו את

השם ירושלים אינו מופיע בתורה אפילו פעם אחת. אומר המדרש כי בריאת האדם הראשון, מנחת קין והבל, קורבן נוח ועקדת יצחק אירעו כולם בירושלים. מלכי

כשבני ישראל ירדו לארץ מצרים והתמקמו להם בארץ גושן, הם שמרו על שמם, לשונם ומלבושם. אולם משמת יוסף וכל הדור ההוא, בני ישראל פרו ורבו

בערוב ימיו, משביע יעקב את יוסף לבל יקברנו במצרים. יוסף הוא המשנה למלך ועם ישראל חי ברווחה בארץ גושן, אולם למרות האידיליה, יעקב יודע שמצרים

יוסף, ברוחו הנבואית, יודע שמיעקב עתיד לצאת עם ישראל. לכן הוא לא כועס על אחיו, אלא רואה את כל הקורה אותו כחלק מתכנית אלוקית. לכן

בשונה מהפרסים והרומאים, היוונים לא רצו להשמיד פיזית את עם ישראל, אלא ביקשו לשבור את רוחו, להעבירו על דתו, זו הייתה מלחמת-שמד רוחנית חג החנוכה