משה רבנו מתבקש לנקום את נקמת בני ישראל מהמדיינים, לאחר שאלה ניסו לסכן את כניסת בני ישראל לארץ ישראל. ואולם משה בוחר שלא לבצע את

אליהו הנביא לא מת, הוא עלה בסערה השמימה, ובכל דור ודור הוא מתלבש באופן שונה כדי לעזור לעם ישראל. כזה היה פנחס בן אלעזר שהרג

בשבוע שעבר נפרדנו משלושת הרועים – משה, אהרון ומרים. מה בין מנהיגים אמיתיים הזוכים לסייעתא דשמיא ומברכים את עם ישראל במן, מים וענני כבוד לבין

מדוע דווקא על פרה אדומה נאמר “חוקת התורה”? שכן זו מצווה שאין בה היגיון, ואף שלמה המלך לא ידע את טעמה. את המצוות אנו עושים

כפי שבני קורח מקבלים את הפסיקה היוצאת מהסנהדרין בירושלים, כך גם בחירה של מנהיג או פוסק ע”י הקב”ה או ע”י העם נותנת כוח לעומד בראש

 המרגלים מגיעים ומטילים מורך על בני ישראל באומרם שבארץ יש בני ענקים ולא נוכל לכבוש את הארץ ע”פ ההגיון וההבנה האנושית. המרגלים שכחו דבר אחד,

  ב-36 מקומות התורה מבקשת מאיתנו להתייחס אל הגויים במשנה זהירות – “ואהבת את הגר…” לשון “ואהבת את ה’ אלוקיך…” רות המואביה היא הדגם לגרי

תפקידו של הכהן הוא לחבר את כלל ישראל, להביא את התורה אל העם ולהיות שביל הזהב שאליו מגיעים גם כל אלה המתרחקים לקצוות. בין שאר

 בשבוע הבא חל יום איחוד ירושלים, העיר שחוברה לה יחדיו, אחד הסמלים הגדולים ביותר לרעיון של אחדות ישראל. גם כשבני ישראל מחולקים לשבטים שלכל אחד

כשהמן אומר “ישנו עם אחד מפוזר ומפורד”, הוא מדייק: גם כשעם ישראל מפורד, הוא עדיין עם אחד, עם סגולה שכוחו באיכותו לא בכמותו. הדבר מודגם

ארץ ישראל היא ביתו של ה’ ומיוחדת היא משאר הארצות. היא חשה את המציאות הרוחנית של היושבים בה. אם ישנו דבר זר היא עלולה לפלוט

המידות הן תנאי לקבלת תורה, והן היסוד לבניית בית בישראל. בתקופת ספירת העומר שבין פסח לעצרת, אנחנו מכשירים את מידותינו לקבלת תורה ובניית עם ישראל.

בפרשתנו פרשת אמור אנו עדים לשלוש קדושות בעם ישראל, קדושת האדם, כלומר הכוהנים, קדושת הזמן, שהיא מצוות המועדים וקדושת המקום שזה בית המקדש. בכל השלושה

כשם שהכניסה למשכן אינה דבר מובן מאליו – “ואל יבוא בכל עת אל הקודש” – כך גם ארץ ישראל וישיבתנו בה אינן מובנות מאליהן. עם

בברית המילה עושה הקב”ה תיקון בגופו של האדם, ורק אז הוא נקרא שלם, אולם חשובה לא פחות ברית המילה שהיא הסרת העורלה שבלב. כל מילה