בימים אלה, שוב ושוב, עולה השאלה על הנהגה, שלטון ואחריות. מה יעשה כל אחד מהנבחרים עם המקום שקיבל?
בשבועות האחרונים, אני מוצא את עצמי חוזר שוב ושוב לשאלות של הנהגה, שלטון ואחריות. שוחחנו כאן על דמותו של מלך בישראל, על כובד המשקל המוסרי שמביא עמו הכוח ועל הדרך המפוכחת שבה הכין משה רבנו את תלמידו יהושע למשא הכבד של הובלת האומה. כנראה שהעיסוק המתמשך הזה איננו מקרי. אנו נכנסים אל שערי השנה החדשה, כשמערכת הבחירות כבר ניצבת בפתח; הרשימות נסגרו, השמות שובצו, ההסכמים נחתמו וכעת, מתחיל המרוץ הסוער על הקול שלנו ובעיקר – על הלב שלנו. אך רגע לאחר ששקע האבק סביב השאלות הטכניות, של מי תפס איזה מקום ואיזה תיק הובטח למי, עולה לפתחנו השאלה האמיתית, זו שצריכה להטריד את מנוחתנו: מה יעשה כל אחד מהם עם המקום שקיבל?
בימים הנוראים שבין כסה לעשור, אנו מורגלים בחשבון נפש אישי של היחיד מול קונו ומול חבריו. אולם בשנה זו, אולי יותר מאי פעם בתולדותינו המודרניות, החברה הישראלית זקוקה לחשבון נפש לאומי נוקב. השאלה איננה רק מי יעמוד בראש המחנה, אלא איזו דמות מנהיגותית אנו מבקשים להעמיד לעצמנו ולאיזה עם נרצה להתעורר בבוקר שאחרי הבחירות.
הנהגה איננה רק מנגנון לניהול תקציבים או להעברת חוקים; היא המראה שבה משתקפת רוחו של העם והיא זו שקובעת את הטון שבו אנו מדברים, חולקים וחיים יחד בבית המשותף הזה.
"…עבדות אני נותן לכם"
העוגן הראשוני לבירור הזה מונח במסכת הוריות. התלמוד מספר על רבן גמליאל שביקש למנות את רבי אלעזר בן חסדא ורבי יוחנן בן גודגדא לתפקידים ציבוריים בהנהגה. כיוון שהיו ענווים וברחו מן הכבוד, נמנעו מלקבל עליהם את המשרה. שלח להם רבן גמליאל וטבע משפט שאמור להדהד במסדרונות השלטון בכל דור: "כמדומין אתם ששררה אני נותן לכם? עבדות אני נותן לכם". קשה לחשוב על הגדרה מזוקקת ועמוקה יותר למנהיגות יהודית אותנטית. הציבור איננו מקפצה אישית שנועדה לשאת אדם אל תהילת השלטון, אלא השלטון כולו הנו כלי שרת שנועד לאפשר מסירות מוחלטת לעם.
הרמב"ם, בבואו לתאר במשנה תורה את חובתו המוסרית של המלך, כתב שעליו לנהוג בענווה יתרה, להיות "חונן ומרחם לקטנים וגדולים" ולשאת תמיד את "טרחם ומשאם ותלונותם" של האזרחים כולם. מנהיגות אמיתית אינה נמדדת בכמות האנשים הנושאים אותך על כפיים ומריעים לך בכיכרות, אלא בכובד המשא של העם שאתה מוכן להעמיס בעצמך על כתפיך.
אל ראש השנה אנו מגיעים תמיד בצילה של פרשת "ניצבים". ברגעיה האחרונים של הנהגת משה, הוא מקהיל את העם כולו ומשמיע קריאה מהדהדת: "אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם לִפְנֵי ה' אֱלֹהֵיכֶם… רָאשֵׁיכֶם שִׁבְטֵיכֶם, זִקְנֵיכֶם וְשֹׁטְרֵיכֶם… מֵחֹטֵב עֵצֶיךָ עַד שֹׁאֵב מֵימֶיךָ". המילה המכוננת בפסוק הזה היא "כֻּלְּכֶם". התורה אינה מטשטשת את הפערים; היא מונה מיד את המעמדות, מראשי השבטים ועד שואבי המים. התורה מכירה בכך שישנם תפקידים שונים, זהויות שונות והשקפות עולם מגוונות. אולם מעל כל אלה – הברית היא אחת.
אחדות איננה אחידות. מעולם לא נדרשנו למחוק את ייחודנו, לוותר על אמונתנו העמוקה, או לטשטש את תפיסות העולם שבשמן אנו פועלים. להפך: עם חסון נבנה מאנשים בעלי שורשים עמוקים, היודעים היטב מי הם ובמה הם מאמינים. אולם מעל לכל מחלוקת אידאולוגית עזה, מוכרחה להישמר השכבה היסודית של ברית הייעוד וברית הגורל – הידיעה שרקמת החיים שלנו היא אחת ושאף חלק אינו יכול להתקיים לבדו.
חיזוק השלד הלאומי
בשנים האחרונות, למדנו את האמת הזו בדרך הכואבת, המדממת והצורבת ביותר. ברגעי המבחן הקיומיים של החברה הישראלית, כל המחיצות המגזריות שבנינו בעמל כה רב פשוט התפוגגו כלא היו. בטנקים, בסמטאות הלחימה ובשוחות, לא נשאלה השאלה מי הצביע למי ואילו כיפות או השקפות מחזיק הלוחם שלצדך. באותו זמן, בעורף, פתחו משפחות מכל גוני הקשת את בתיהן, התנדבו, בישלו, נלחמו ובכו יחד על הקורבנות כולם. אויבינו המרים הזכירו לנו עובדה שאנו נוטים לעתים לשכוח בשגרת החיים: בעיניהם, כולנו מטרה אחת. אין עבורם שום הבדל בין ימין לשמאל, בין תושב העיר לתושב הספר ובין אדם דתי לחילוני. לכן, המבחן הראשון במעלה של ההנהגה הנבחרת איננו רק גובה התקציבים, או העוצמה והליטוש בחוקים, אלא חיזוק השלד הלאומי. עליהם לחזק את עמוד השדרה של הערבות ההדדית, את הזיקה העמוקה לשורשינו ואת היכולת לנהל מחלוקת נוקבת מבלי להבעיר את הבית המשותף. מותר וחשוב להתווכח, אך אסור להשלים עם משוואה הרסנית שבה אהבת המחנה שלי תובעת את שנאת המחנה שמנגד. בר-הפלוגתא איננו אויב – הוא שותף לעיצוב פני האומה.
כיצד בוחנים מנהיגות כזו בתוך ים הסיסמאות? רבי לייב שרה'ס, מתלמידיו הגדולים של המגיד ממעזריטש, סיפר פעם כי לא נסע אל רבו כדי לשמוע פלפולים למדניים וחידושי תורה מפולפלים, אלא כדי לראות "כיצד הוא נועל את נעליו וקושר את שרוכיו".
הסיפור הפשוט הזה טומן בחובו אבן בוחן יסודית: הציבור אינו שופט מנהיגים רק על פי נאומים מעובדים, קמפיינים משומנים, או סרטונים מרגשים ברשתות החברתיות. המבחן האמיתי מתרחש ברגע שבו האורות כבים והמצלמות אינן מקליטות: כיצד מדבר מנהיג אל אדם פשוט שאינו מביא לו שום רווח פוליטי? איך הוא מתייחס למי שמטיח בו ביקורת חריפה? האם המידות, היושרה, הענווה ודרך-הארץ מלוות אותו גם בחדרי החדרים? קמפיין מבריק קל להפיק; אופי אמיתי, יראת שמים וכבוד לזולת אי אפשר לזייף לאורך ימים.
שליחות מחייבת
בראש השנה הזה, לצד התפילה האישית של כל אחד מאתנו על משפחתו, פרנסתו ובריאותו, עלינו להוסיף בקשה נוקבת על המנהיגות שלנו ועל החברה כולה. יהי רצון שנבחרי הציבור יזכרו שמעמדם איננו פריבילגיה, אלא שליחות מחייבת, שילמדו להקשיב בלב פתוח גם למי שלא תמך בהם, ויפנימו שגם היריב הפוליטי החריף ביותר הוא בשר מבשרה של אותה אומה.
יהי רצון שגם אנחנו, האזרחים, נדע לעבור את מערכת הבחירות הזו מתוך כבוד הדדי, בגרות ואחריות. הגיעה השעה שנבין שלא די בכך שנחיה "זה לצד זה" בהסכמה פושרת של בדיעבד – אנחנו צריכים להיות תלויים זה בזה. עם שמחובר עמוק לשורשיו, המוצא בתוכו את הכוח להכיל מחלוקת עמוקה, מתוך שותפות גורל בלתי ניתנת להתרה, הוא עם ששום כוח בעולם לא יוכל להכניעו.
תכלה שנה וקללותיה, תחל שנה וברכותיה. שנה טובה, שנת חיבור, עוצמה ותקווה לכל בית ישראל, גיא אדרי
