רעיון הקמת יקב וייצור יין היה של שמחה זיו ז”ל, כורם וחבר קיבוץ “איילת השחר”
שמחה זכה ב”פרס קפלן” היוקרתי באותה תקופה (אליעזר קפלן היה שר האוצר הראשון של מדינת ישראל), על התייעלות והעלאת הפריון בתחום גידול ענבים. שמחה חזר ושינן לבנו, אלי זיו, חבר מרום הגולן וחברי, שהאדמה והאקלים הקר בחורף ובקיץ ברמת הגולן מתאימים לגידול ענבי יין משובחים ושיסה בי את בנו אלי! שמחה ואלי, שהיו מרוצים מתפקודי בהקמת וניהול “פירות הגולן”, ננעלו עליי!
סיימתי את לימודי ב-1982 ועמדתי על פרשת דרכים. לאחר ניסיונות להוביל מיזם מעבַר ללינה פרטית בקיבוץ, נמאס להתעסק עם הקטנוניות של פעילי המערכת הקיבוצית והחלטנו לעזוב.
כך שההצעה הגיעה בעיתוי מתאים והחלטתי לנסות. באותה תקופה, היו במושב יונתן רק 60 דונם שגידלו בהם ענבי יין. כרם גדול יותר, של 200 דונם, היה בקיבוץ גשור בגובה נמוך – 100 מטר מעל פני הים. את הענבים מכרו ל”כרמל מזרחי”. החלטתי לבדוק את הנושא. פניתי לסוכנות היהודית, שמנהליה הכירו אותי, בבקשה לתקציב לצורך בדיקת היתכנות. הבקשה התקבלה.
התחלתי בבדיקת השוק והופתעתי: חברת “כרמל מזרחי”, שהייתה אז מונופול ששלט בשוק הישראלי, נקלעה לקשיים ויותר מאוחר, כמעט שהגיעה לפשיטת רגל, שנמנעה רק בהתערבות הממשלה. במהלך הבדיקה, נשאלתי איזה עתיד צפוי ליקב חדש, בשוק שנשלט על ידי מונופול, שגם הוא על סף קריסה? מדוע להכניס ראש בריא למיטה חולה? לא ויתרתי על האתגר: מצאתי דו”ח בדיקה כלכלית שנעשתה ב”חֶשֶׁב”, על ידי כלכלן ידוע,, בשם דן דבוסקין, עבור מפעלי קיבוצי עמק יזרעאל.
דבוסקין הציע: לטעת 10,000 דונם של כרמי יין ולהקים יקב והעריך כי 20 מיליון דולר יספיקו לפרויקט. הסתקרנתי. נפגשתי עם מנכ”ל “מפעלי העמק” ושאלתי אם הוא חשב לבנות פיילוט לצורך לימוד הנושא. נעניתי שבניית הפיילוט תעלה מיליונים וחבל על הכסף. לפיכך, הוא מעדיף לבצע את התכנית הגדולה בבת אחת. תשובה שהייתה אופיינית לקיבוצניקים שהלכו בגדול! וגם נפלו בגדול! התשובה לא נראתה לי והחלטתי לבדוק לעומק.
לפני עזיבת הקיבוץ, יצאנו לטיול של חודשיים בארצות הברית. הזכות לצאת לטיול, ניתנה לחברי הקיבוץ לפי תור ואנחנו, שהיינו מוותיקי הקיבוץ, זכינו כשהגיע תורנו על פי הוותק. במהלך הטיול, הקדשנו זמן לסיור ביקבים ובחנויות יין ולאחר שיחות עם אנשי יקבים אמריקניים, הערכתי: יש פוטנציאל שיווקי טוב ליין סביר. אומנם לא למדתי שיווק באוניברסיטה, אולם הבנתי שיווק מצוין.
“צריך רק ללמוד לייצר יין”
“זה רעיון לא רע להקים יקב”, אמרתי לליאורה, “צריך רק ללמוד לייצר יין”. לאחר חזרתנו לארץ, דיווחתי ל”מפעלי רמת הגולן” על רשמיי והצעתי להקים מתקן ניסיוני לייצור יין, בליווי איש מקצוע, שיוזמן לצורך כך מחו”ל ויפעיל את המתקן.
לאחר שנציגי היישובים הקשיבו להצעתי, נדרשתי להשיב על השאלה: “מניין אתה יודע שהענבים שלך טובים? הרי ליין ישראלי יש רמה אחת בלבד ואין הבדל בין יין שנעשה מענבים שגדלו ברמת הגולן לענבים שגודלו במרכז הארץ”.
“אני לא יודע אם הענבים טובים יותר”, אמרתי, “אך יש לי הצעה: אפשרו לי לשלוח כמה טונות ענבים מכרם מושב יונתן, שנמצא בגובה 600 מטר מעל פני הים, ליקב אחר, מלבד ‘כרמל מזרחי’ ונראה מה יהיה”. ההצעה התקבלה ויקב “אליעז” הסכים לייצר את היין. חבר קיבוץ להבות הבשן לשעבר, בשם יעקב שילה, בעל יקב בקליפורניה, שמע עליי והציע לעזור.
מרכז המשק ביונתן, צ’וגו ז”ל, תרם את הענבים ושלחתי ליקב “אליעז” תשעה טון ענבים, כדי לייצר מהם את כמות היין הניסיונית. יעקב שילה הדריך אותי מתי לבצור, כמה סוכר וכו’ וליווה את תהליך הייצור. היינן של “אליעז” עשה את היין לפי ההוראות שקיבלתי מיעקב.
חודש אחרי האירוע, קבעתי עם יו”ר המחלקה להתיישבות, פרופסור רענן וייץ, שהחשיב את בקיאותו ביין. הוא טעם את היין שעשיתי, עיניו אורו ומיד נתן הנחיות לעזור לי! לאחר כמה חודשים, פיטר טעם את היין שייצרתי והיה מנומס לומר לי “לא רע!”. כאן צריך לדעת שברמת הגולן באותה תקופה היו כ-200 דונם ענבי יין מניבים בלבד, בקיבוץ גשור ובמושב יונתן.
בשלב הזה, לא ידעתי דבר וחצי דבר על יינות. אפילו לא על יין כמשקה. בכל זאת, הקפדתי על כמה כללים בסיסיים: מועד הבציר והגעה מידית של הענבים ליקב. (בארץ נקבע בדרך כלל הבציר למועד שבו אחוז הסוכר בענבים גבוה מאוד והיבול רב. כך בעל הכרם מרוויח יותר).
עודדו אותי ועזרו לי חברים, החל מאלי זיו, שתפר לי תפקיד ומשכורת וסיפק לי רכב, המשך באורי מאיר, שסיפח אותי למסגרת “מפעלי רמת הגולן” והשתתף עמי בשלבי התכנון ובדיקת ההיתכנות, המשך ביונתן אמון, שהשתתף עמי בבדיקת השוק בארה”ב. יחיאל שמשוני, שליווה אותי ומושיק גרליק ז”ל, שעזר המון בהשגת המימון.
התחלתי בפגישות עם מנהלי יקבים שעשו ככל יכולתם להניא אותי מעיסוקי בנושא. להתנגדות היו הרבה שותפים: החל מהיקבים, המשך בכורמים ובנוסף, הוזמנתי לחטוף מקלחת קרה משר החקלאות פסח גרופר, שלא הסתיר את העובדה שיש כרם ענבי יין בבעלותו.
הערכתי את עלות המתקן ב-50,000 דולר ועוד סכום דומה, שנצטרך עבור החזקת היינן שיובא מחו”ל. בקיץ1982 , פניתי ליקבי “כרמל מזרחי” בדרישה לקבל תמורה גבוהה יותר עבור הענבים, מאחר שהם באיכות טובה יותר מרוב הכרמים בישראל. “כרמל מזרחי” סרבו, מאחר שבאותן השנים כל הכורמים היו מקבלים את התמורה לפי טבלת מחירים אחידה של מועצת הייצור.
הכרזתי שהיישובים באזור יקימו יקב משלהם! בשנת 1983, הוקם היקב, במקום בו שוכן בית האריזה “פירות הגולן”, ששינה שמו מאז ל”בראשית” – כמיזם משותף של שבעה יישובים ברמת הגולן: אורטל, אלוני הבשן, אל-רום, רמת מגשימים, גשור, יונתן, עין זיוון ויישוב גלילי אחד – רמות נפתלי.
סחיטה ראשונה במתחם “פירות גולן” – 1983
תחילה פעל היקב ללא רישיון, באופן ניסיוני ותוך שנה, הצליחו להפיק קצת יותר מ־30 אלף בקבוקים, שנועדו בעיקר לבדוק אם כדאי להמשיך בפרויקט. היין לא היה באיכות גבוהה ושנה אחר כך, לאחר שהושקעו 450 אלף דולר נוספים, ברכישת המתקנים והרישיונות של “יקבי חצור” שפשטו את הרגל, הצליחו “יקבי רמת הגולן” לייצר עוד 30 אלף בקבוקים. הפעם, האיכות הייתה טובה ומשנה לשנה, היא החלה משתפרת במהירות., היינן פיטר שטרן, מומחה מארצות הברית, שימש כיועץ של היקב בשנים הראשונות. היקב היה רווחי מיום הקמתו והתמורה ששולמה בעבור הענבים לחקלאים גם הייתה גבוהה יותר מהמקובל עד אז בישראל.ב-1986, עבר היקב למשכנו הנוכחי בקצרין.
ב-1988, בתחרות בין-לאומית ליינות שנערכה בלונדון, זכה היקב בגביע עבור “קברנה 1984”, ב-1989, בתחרות הכי חשובה בעולם היין, בבורדו, זכה היקב בגביע עבור “קברנה בציר 1985”! מהרגע הראשון ועד 1990, נמכר רוב היין לארה”ב וזכה לשבחים רבים.
אגב, בורדו: בבורדו, כעסו עליי הצרפתים! כתב טלוויזיה שבא לראיין אותי גרם לי נחת בשאלותיו. “כמה דורות אתם מייצרים יין?”, שאל. “ארבע שנים”, עניתי לו. לא האמין. “מאיפה הידע לייצור יין?”, שאל. “מארה”ב!”, עניתי. קילל משהו בצרפתית והורה לצלם לפרק את הציוד…
