בפרשת "כי תישא" ובמגילת אסתר, מתגלים שני משברים מכוננים: חטא העגל וגזירת המן. כאשר אנו מתמודדים עם רגעי קושי ושבר, עלינו לזכור: לא עצם הנפילה היא שקובעת את עתידנו, אלא הדרך שבה אנו בוחרים לקום ממנה
החיים הם מארג של עליות ומורדות, רגעי שבר וצמיחה מחודשת. בפרשת "כי תישא" ובמגילת אסתר, מתגלים שני משברים מכוננים: חטא העגל, אשר מערער את הברית בין עם ישראל לאלוקיו וגזירת המן, המאיימת להכחיד את העם היהודי. שני האירועים הללו מדגימים כיצד מתוך הרס ונפילה יכולה לצמוח גאולה חדשה, משמעותית ועמוקה יותר.
שבירת הלוחות – בין הרס לתיקון
משה יורד מהר סיני, נושא את לוחות הברית, טקסט אלוקי שנכתב באצבע אלוקים ומגלה את העם חוגג סביב עגל מזהב. תגובתו אינה זעם רגעי, אלא פעולה בעלת משמעות עמוקה: הוא שובר את הלוחות לעיני כל ישראל. לכאורה, זהו רגע של הרס מוחלט, אך למעשה הוא שלב בתהליך תיקון יסודי. הלוחות השניים, שניתנים לאחר מכן, אינם רק שעתוק של הראשונים, אלא יצירה משותפת של אלוקים ואדם. בספרו "אורות", הרב קוק מתייחס למשמעות העמוקה של שבירת הלוחות כשלב הכרחי בהתפתחות האמונה. לדבריו, "ההרס הוא חלק מהבנייה וכשם שהעולם נברא מתוך תוהו ובוהו, כך גם התורה מקבלת עומק מחודש לאחר משבר". שבירת הלוחות מסמלת את הצורך בהתחדשות, בתהליך שבו עם ישראל לומד לקחת אחריות על הקשר שלו עם הקדושה ולהתחבר למציאות החומרית וההיסטורית.
באופן פרדוקסלי, דווקא איבוד הלוחות הראשונים פותח פתח למתן תורה עמוק ומבוסס יותר. השבירה אינה נתפסת ככישלון, אלא כשלב הכרחי להבשלה תודעתית. זהו תהליך דיאלקטי החוזר ונשנה בהיסטוריה היהודית: משבר, הפנמה וצמיחה מחודשת.
אני זוכר לא מעט פעמים שבהן חשבתי שכישלון אחד סגר בפניי דלתות, אך בדיעבד, הוא פתח לי הזדמנויות חדשות. כשהתמודדתי לתפקיד ציבורי לראשונה ונחלתי אכזבה, זה הרגיש כמו מפלה קשה. אך מתוך אותה נפילה, גיליתי נתיבים חדשים לשירות הציבור שלא דמיינתי. בדיוק כמו הלוחות השניים, שלכאורה באו כתחליף, אך הפכו לעמוקים ומשמעותיים יותר, כך גם אני מצאתי את הדרך הנכונה מתוך המשבר.
אסתר והמן – דינמיקה של היפוך גורלות
בסיפור המגילה, אנו עדים למשבר מסוג אחר: המן מצליח לכפות גזירה קטלנית על העם היהודי והמציאות נראית חסרת מוצא. אולם כאן פועל העיקרון של "ונהפוך הוא": דווקא מתוך הסכנה מתהפך המצב ונולדת הישועה.
אסתר, שהחלה את דרכה כדמות פסיבית במערכת המלכותית, נדרשת להכרעה גורלית. ב"מורה נבוכים", הרמב"ם מתאר את מושג ההשגחה כקשור ישירות לפעולתו של האדם. ברגע שאסתר מחליטה לפעול, היא אינה רק משנה את גורל עמה, אלא גם מגלה את ייעודה האישי. המדרש מוסיף כי "באותו רגע נבואי, חשה אסתר שהעולם תלוי בה". במעשה זה, היא משנה לא רק את גורל עמה, אלא גם את זהותה האישית, מִמלכה מוסתרת – למנהיגה פורצת דרך. מהלך זה מדגים כיצד רגעי משבר יכולים להוות נקודת מפנה מהותית בתהליך עיצוב הזהות האישית והלאומית.
אנו נוטים לשאוף לרצף של הצלחות, אך ההיסטוריה והחוויה האנושית מלמדות אחרת: דווקא רגעי השבר הם שמעוררים שינוי וצמיחה. האתגרים, בין אם מדובר בכישלון אישי, משבר אמוני, או סכנה קיומית, אינם מכשול בלבד, אלא גם מנוף להתחדשות.
בהקשר זה, חג הפורים ופרשת "כי תישא" אינם רק נרטיבים היסטוריים, אלא גם אבני דרך בתודעה היהודית. הם מלמדים שאין כישלון שאין ממנו תקומה וכל משבר טומן בחובו אפשרות לתיקון עמוק יותר מזה שקדם לו.
כי תישא – התעלות מתוך השבר
השם "כי תישא" אינו עוסק רק במניין בני ישראל, אלא ברעיון של נשיאה והתעלות. המשבר אינו מסמל רק נפילה, אלא גם קריאה להרמה עצמית ולתיקון. כשם שמשה שובר את הלוחות, רק כדי לזכות בתורה עמוקה יותר וכשם שאסתר נדרשת לצאת מאזור הנוחות שלה, כדי להוביל להצלת עמה, כך גם אנו נדרשים להבין שהשפלות היא פעמים רבות שלב מקדים לצמיחה ולשגשוג.
על כן, כאשר אנו מתמודדים עם רגעי קושי ושבר, עלינו לזכור: לא עצם הנפילה היא שקובעת את עתידנו, אלא הדרך שבה אנו בוחרים לקום ממנה. זהו המסר המרכזי של פרשת "כי תישא", של חג הפורים, ושל ההיסטוריה היהודית כולה.
שבת שלום
