התכוונתי להקליל קצת עם טור על אוכל ונוסטלגיות, אבל אימא שלי הזכירה לי שבשבוע הבא חל יום אזכרה של אחי מאיר ז"ל. כל החיילים והצעירים שנהרגו ונרצחו על האדמה הזאת בחודש האחרון חלפו לי במחשבות
חשבתי השבוע לכתוב טור קצת יותר קליל, משהו כיפי על אוכל ונוסטלגיות, קצת להתנתק מכל האירועים ולהתנחם יחד עם אוכל טוב לקראת שבת ועם שובם הביתה של חלק מהחטופים.
אבל כשאמא שלי הזכירה לי לשריין את יום שני הבא ולהגיע לאזכרה של אח שלי, מאיר ז"ל, אז כל החיילים והצעירים שנהרגו ונרצחו על האדמה הזאת בחודש האחרון חלפו לי במחשבות. חשבתי על המשפחות שלהם, על הורים, אחים, בני זוג. לא שאני לא חושבת עליהם כל יום, אבל כבר לא היה לי חשק לכתוב על אוכל, למרות שכשאני מבואסת, משהו טעים, או קפה טוב, יכולים לעזור ולרומם קצת את מצב רוחי.
אני הייתי בת שנה, כשאח שלי נהרג, בהיותו חייל תותחנים. לא באמת הכרתי אותו, אבל בתחושה שלי, אנחנו מכירים. דמותו נשקפת מקירות הבית של הוריי וכל חיי שמעתי עליו ועל אישיותו המיוחדת. האובדן שלו עדיין מורגש חזק וכואב והחלל שהשאיר לא הצליח להתמלא במשפחה שלנו, גם אחרי 48 שנים. הדבר הנורא ביותר שהורים יכולים לחוות הוא מוות של ילד שלהם…
אפשר אולי הסבר?
אני אישה סקרנית מטבעי ובטח בעניינים ברומו של עולם. אני ממש רוצה לשאול את ריבונו של העולם: למה כל הטובים מתים? שיסביר לי קצת את מאחורי הקלעים של הקטסטרופה הזאת שאנחנו עוברים.
בינתיים, אני רוצה שהמלחמה הזאת תיגמר כבר. אני לא מסוגלת לשמוע על עוד שמות. לוחם אחד אמר לי שאי אפשר להפסיק, שחייבים להמשיך ולנצח. מישהי, ששיתפתי אותה ברחשי לבי, אמרה לי שאסור לי לחשוב על עצמי ועל הפחד מעוד מתים ושהם בעצם גיבורים, נשמות גדולות, שבטח נמצאים עכשיו בעולם שכולו טוב. הלוואי שהיא צודקת ועדיין אני מתפללת שלא יהיו יותר אבדות.
את הטור הזה אני מקדישה לעילוי נשמתו של אח שלי, מאיר ז"ל ולנשמתם של כל החיילים והנרצחים. האובדן הוא כאב שמפלח את הלב. זה געגוע בלתי פוסק, אבל לזכרם של אלו שאינם, אנחנו חייבים להמשיך בחיים, לראות את האור גם בתוך החושך הגדול, למצוא נחמות קטנות בחיים להתחזק ולהיות מאוחדים וטובים.
בשבוע הבא – חנוכה, חג האור, הנסים והגבורה. זמן טוב לניצחון, לנס גדול ולחזרה לשגרת חיים שפויה ושקטה, עם הרבה סופגניות לביבות, ספינז', מופלטות וכל מה שיכול לנחם, לחזק ולשמח את הלב קצת, בתוך – והלוואי שגם אחרי – התקופה הלא-פשוטה הזאת.
