את הריאיון עם לטם שלוי ערכנו לפני החגים, והוא היה אמור להתפרסם בגיליון סוכות. ממש לפני הירידה לדפוס, אח שלו, ליבנה, נפטר במפתיע והפרסום נדחה. הריאיון נערך מחדש וזכרו של ליבנה שלוי נצור בתוכו
קצת על עצמך
"לטם שלוי, בן 45, נשוי למלי, מרצה בבית הספר לאחיות בצפת. אבא לארבעה חמודים".
איפה נולדת וגדלת?
"אני ביונתן מגיל שנה ולמעשה, מבחינתי, זה 'כל החיים כאן'. בילדותי, המושב היה שיתופי והיינו מבלים הרבה בעבודות שיתופיות – זריעת תחמיץ, פיזור אפרוחים וכדומה. היו גם עבודות אחרות ואפשר לומר שהעברתי את הילדות שלי בין העגבניות והתירס, מצד אחד לאגס ולתפוח, מצד שני. היו גם המון טיולים, בטבע הקרוב למושב וגם קצת מעבר. את הילדות המאושרת השלימו משחקי כדורסל אין-סופיים וערמות של ספרים.
"אחרי הצבא, כשגרתי בירושלים, היה ברור לי שאני רוצה את כל הטוב הזה גם לילדים שלי".
מגורים
"מושב יונתן, מאז ועד היום, עם הפסקה קצרה. אשתי מלי היא במקור מטבריה, נפגשנו בירושלים ועלינו לגולן ב-2014, הורים לשני קטנטנים. חזרתי לקהילה המדהימה במושב יונתן. בתוכה, אני ממש מרגיש שזו משפחה גדולה וטובה, שכדאי וטוב להיות חלק ממנה. בכלל, הקהילה בגולן מיוחדת לטובה ובפרט – מושב יונתן. יש כאן חסד שלא נגמר, קבלה והכלה ואיזשהו רוגע של אנשים שהחליטו לקחת את החיים באיזי, כדי לחיות גם את החיים עצמם ולא להיות כל הזמן רק במרוץ".
עיסוק
"חקלאי – איש השקיה, מחזיק 1000 דונם מטעים בדרום רמת הגולן. בעיקר נשירים שונים, מעט פרדסים. אני עובד עם אבא שלי וזה בונוס רציני, גם בצד המקצועי וגם בצד האישי.
"לאחרונה, התחלתי לעסוק במקביל בשיווק חיישני עזר לחקלאי של חברת 'cropx', מאז שגיליתי אותם התלהבתי ונשביתי בקסמם. זהו החיישן היחיד בשוק שיודע למדוד גם EC, גם טמפרטורה בתוך הקרקע, וגם צריכת מים ודשן אמיתית. אני חושב שזו בשורה רצינית לחקלאים בארץ, ובמיוחד לחקלאי הגולן, שמתמודדים השנה עם בעיות מים רציניות".
איך נראה יום שישי שלך?
"יום השישי שלי, ובכלל כל החיים, השתנו לי לפני ארבעה חודשים. ביום שישי שאחרי יום כיפור, אח שלי, ליבנה, יצא לטייל עם המשפחה ולא חזר. הוא נעקץ מצרעה במעיין ליד נטור ונפטר בדרך לבית החולים.
"השבת של פעם אצלנו הייתה מלאה אורחים. בארוחות, לקידוש, לקפה ומלא-מלא ילדים שמשחקים בבית ובחוץ. משפחה, חברים, הורים של החברים, ילדים של החברים, הורים עם הילדים, לא משנה, היה שמח.
"אז בהתאם, ובמקביל, גם יום השישי אצלי הוא יום מיוחד. ברוב השנה, הוא מתחיל מוקדם בעבודה. ככה זה בחקלאות. בשבת, אני לא עובד בכלל, הטלפון כבו ואי אפשר לא להיות בקשב יומיים ברצף… אני מסיים לעבוד מוקדם, או מאוחר ומיד עובר למטבח.
"ההכנות לשבת הן חגיגה משפחתית. כולם עוזרים. הילדים אוהבים מאוד לבשל ולעבוד במטבח, אז אנחנו מתחילים מהשניצלים של יום שישי. בינתיים, צועדים לתנור פלפלים מתוקים וחריפים, חצילים שמנמנים, כרוביות ובטטות. לפעמים, גם תפוחי אדמה, ברוקולי ועגבניות, העיקר שיהיו ירקות עסיסיים בשמן זית מקומי משובח. כשהתנור מסיים לקלות ולצלות ירקות, הוא עובר לניהולה של אשתי שמעמיסה עוגות ועוגיות מיוחדות.
"בינתיים, מתבשלים ירקות – קישואים, תפוחי אדמה, סלק, וגם אורז עוף ובשר. אשתי אחראית למיוחדים – ממולאים וקציצות נוסח הבית, פאי רועים (שלא הגיע דווקא מהבית שלה, אבל נכנס בכבוד לתפריט), לבבות ארטישוק ועוד. אנחנו אוהבים הכול, אבל אין אצלנו אגוזים ובוטנים וחלקנו (אני…) נמנעים מגלוטן. למרות זאת, התבשילים עסיסיים, מלאים ירקות וטעימים מאוד.
"כשנכנסת השבת, השולחן ערוך והפלטה עמוסה.
"אנחנו אוכלים מרק עוף כל השנה – קיץ, חורף, ערב כיפור וחגים. עם אטריות או קוסקוס, העיקר שהמרק יהיה עשיר ועמוק. את המרק, התבשילים והירקות משלימים סלטים חיים, חלות תוצרת בית, פירות העונה מהמטע והרבה אורחים. תמיד יש אצלנו צלחות נוספות לחברים של הילדים, שבאים להשלים אצלנו חלה וחומוס תוצרת בית, סלט, או מנה עיקרית.
"את האוכל מלווים שירים, פרשת שבוע, יין של היקב או מיקב נוב והמון סודה. אבל בעיקר אנחנו נהנים מזמן איכות רגוע עם הילדים. זה החלק החשוב והכיף ביותר!
"מה שנשאר אנחנו אוכלים כל השבוע וגם אורזים לפרויקט החמגשיות, שבו חניכי 'בני עקיבא' שלנו עוברים בין הבתים, ואוספים חמגשיות מוכנות עם מנה עיקרית, תוספת וירק שמוקפאות מיד ומחולקות לנזקקים.
"כל הטוב והשמח הזה השתנה לנו באחת, כשאחי נפטר. החוסר מורגש בכל יום, אבל בשבת, אחי חסר לי בבית הכנסת, בקידוש, על כוס קפה. אנחנו הרבה יותר מכונסים וממוקדים במשפחה. ליבנה אהב מאוד את הילדים שלנו והוא היה הדוד המועדף בפער והוא חסר מאוד לכולנו".
זיכרון ילדות
"הילדות שלנו הייתה לפני עידן הסמארטפונים. בשבתות, היינו מטיילים המון באזור המושב. היו פרות וסוסים, צבאים וחזירים, נחל מצפון ונחל מדרום, מעיין, פטל, ציפורים, פינת חי. פינת החי הייתה פרויקט מדהים שלנו, של הילדים. המבוגרים עזרו המון ובעיקר לא הפריעו ואנחנו הקמנו ותחזקנו פינת חי לתפארת. בשבתות, כל המושב היה מגיע לראות ואנחנו, הילדים, היינו מגיעים בכל ימות השבוע, פעמיים ביום, לטפל ולהאכיל. ליבנה היה בכיתה ב', כשהקמנו אותה (שלושה ילדים, הגדול והיוזם היה בכיתה ו') ובכיתה ה', כשרוב העומס נפל עליו, הוא עמד במשימה בכבוד ובהצלחה. אז אומנם הזיכרונות והחוויות שהיו לי כבר לא יהיו בדיוק באותה צורה גם לילדים שלי, ועדיין אני חושב שזה מקום נהדר לגדל בו ילדים (ומבוגרים)".
ספרים, או עיתונים בשבת?
"אני ממעט לשמוע חדשות במהלך השבוע ובשבת, אני משלים קצת ידע הכרחי לגבי מה שקורה. לא יותר מדי. אני דוגל בדעה שיותר מדי טורי דעה ממעטים דעתו של אדם. אבל ספרים זה מצרך חובה ויש לי תמיד ספר אחד לפחות שאני באמצע שלו. ממליץ לחפש את 'חיפה', אוסף כתבות של סר לורנס אוליפנט, מארץ ישראל בסוף המאה ה-19. קשה למצוא, אבל קל ונוח לקריאה ומעניין מאוד!".
מה הכי כיפי בשבת שלך?
"הכיף בשבת התחלק לשניים – מצד אחד, היחד המשפחתי, המנוחה והנחת. מצד שני, האורחים שבאים אחד אחרי השני (או ביחד). וכמובן סלט הפלפלים של אשתי, שהיא מכינה במיוחד לשבת.
"עכשיו, כאמור, השבת שלנו השתנתה קצת, יותר מכונסת, יותר משפחה, יותר בית".
עם מי היית רוצה לשבת לכוס קפה?
"אני מתגעגע מאוד מאוד לסבים שלי. היה לי קשר מיוחד אתם. את סבתא מרים אהבתי במיוחד, היא הייתה למדנית, חכמה ואוהבת. קשר שונה יש לי עם סבתא נחמה שלא הכרתי וזה געגוע אחר, של סבתא שלא פגשתי מעולם, אבל אני מרגיש שהיא חלק ממני. אני אוסף סיפורים ואנקדוטות, תובנות ומחשבות על החיים שלה ומאוד מאוד הייתי רוצה לשבת אתה לכוס קפה".
מה עושה בשעות הפנאי?
"בשעות הפנאי, אני אוהב בעיקר לקרוא. אני מאוד אוהב בצקים. אני לא אוכל גלוטן, אבל כולם אומרים שהמאפים יוצאים מעולה, חלות לשבת, פיתות, לחמניות המבורגר, פוקאצ'ות עבות ועסיסיות. השכנים תמיד שמחים לקבל משלוח של מאפים טריים…
"אבל הכי אני אוהב לפגוש אנשים. הכיף שלי הוא לפנות חצי שעה לקפה עם חבר, או קולגה ואפילו עם ספקים ונותני שירות. אנשים הם כל כך מעניינים! אם יש לי טרמפיסטים, זה נהדר. אם אין, יש זמן לשיחה עם חברים מרחוק. בחקלאות, רוב היום עובר לי מול עצים, מערכות השקיה ומחשבים. אני והריינג'ר. אז אני מנצל כל הזדמנות לשיחה טובה".
איך משפיעה עליך המלחמה?
"המלחמה תפסה אותנו בסוף העונה, כאשר הדבר הראשון היה שחצי מהצוות גויס מיד, והדבר השני (או בסדר הפוך…) היה סגירה של מרחבי חקלאות סמוכים לגבול. גם השכנים במושב והשכנים בחקלאות גויסו ואני השתדלתי לעזור גם במושב וגם בחקלאות, ככל יכולתי. לעבור אירוע כזה עם משפחה וילדים קטנים לא דומה לשום דבר אחר שקורה כשאתה מחויב לעצמך ולהורים. להיות בצד האחראי היה מטלטל מאוד ולעבוד צמוד לגבול היה מפחיד, אבל השאיבה לעשייה, העזרה לאחרים והתמיכה המשפחתית אפשרה לי ולנו לעבור גם את החלקים הקשים. למעשה, המלחמה לא נגמרה ואנחנו מתפללים לניצחון ולחזרתם של החיילים, המילואימניקים, במהרה, בקרוב ובבריאות לביתם ולמשפחותיהם והשבת החטוף האחרון בקרוב".
מהו המוטו שלך בחיים?
"משפחה זה הדבר החשוב ביותר. אני גם דוגל בגישה שאתה יכול לעשות רק מה שבידך. תעשה את זה הכי טוב שאתה יכול. משתדל לא לשפוט אחרים ומתפלל שכל דבר יהיה לטובה, גם אם אני לא מסכים לו".
מהו החלום שלך?
"החלום שלי בה' הידיעה הוא שנצליח כולנו לשקם את החברה הישראלית. זה תלוי בנו, זה אפשרי, זה חשוב מאוד! אפשר לומר שהדבק הזה זו האפשרות היחידה שלנו לשרוד כמדינה. אני חושב שהדרך היחידה היא לצאת מהרשתות ולפגוש אנשים אמיתיים".
מה אתה הכי אוהב בגולן?
"את הטבע, הנופים, האוויר, המים, המרחבים, השקט והמרקם האנושי המיוחד. וגם את זה שאנחנו פריפריה וקצת מרוחקים ומנותקים. אני אוהב את החקלאות ואת החקלאים ואני גאה להיות שייך לשבט המוצלח הזה".
מה אתה מאחל לעצמך?
"ברמה האישית, אני לא צריך הרבה. יש לי משפחה טובה ואוהבת ואני מאחל לעצמנו המון בריאות ושנזכה לראות את הילדים גדלים ומתפתחים. אני מקווה מאוד שהעבודה עם 'cropx' תישא פרי ותהיה משמעותית לחקלאים נוספים רבים, את אחי אי אפשר להחזיר. אומרים לי 'העצב קשה מנשוא' – אני לא מתחבר. קשה מנשוא זה כשאתה לא יכול יותר מרוב עצב. יש עצב עמוק להתגבר עליו, אבל אני מתפלל שהאור הגדול של ליבנה ימשיך להאיר, שנזכה לראות את ההשפעה שלו ממשיכה. זה מנחם, מעודד, ומקל להתמודד עם העצב.
"ברמה הלאומית אני מתפלל המון שנצליח לראות אחד את השני, להבין אחד את השני, אולי אפילו לקבל דעות אחרות. אנחנו חייבים לעצמנו ציבוריות טובה יותר, וזה תלוי בכל אחד ואחד מאתנו.
"מאחל לכולנו המון גשם, פרנסה בנחת, תקווה, אהבה ובריאות".
