יותר מאלף איש ואישה, נערים וטף, התכנסו לחגיגת היובל, אליה הוזמנו חברי הגרעין המייסד, של מושב אבנ"י אית"ן. חלום שהתגשם

"חלום שהתגשם", "מרגש, מחבר, מהמם", "היה מצחיק, כיף, נוגע, מעורר זיכרונות ותקוות גדולות", "הילדים שלי כבר מתכננים בני כמה הם יהיו ביובל הבא ומי יופיע…" – אלה רק חלק קטן מהשיחות שהסתובבו בשבילי אבנ"י אית"ן, למחרת היום הגדול.

ממה מתחילים? התחלנו את החגיגות לפני המלחמה, בהרמת כוסית חגיגית לראש השנה והפקת ספר מתכונים קהילתי, בהזנקת דגל היובל ובסרטון המתאר את העברתו מדור לדור, עם דמות היובל ולוגו שנבחרו על ידי הקהילה ובקולולם מרגש בשיר "על הדבש ועל העוקץ" – שיר שנבחר ברוב עם אף הוא על ידי הקהילה.

לא היה לנו מושג אז עד כמה יהיו מילותיו עוצמתיות: "שמור אלי על זה הבית… מיגון מפחד פתע וממלחמה".

ולפתע פרצה המלחמה. אבות ובנים גויסו ואימהות לביאות ניהלו את הבית והמשפחה. שנתיים של תפילות ותהילים, דמעות וגעגועים וחרדה לחטופים ולחיילים. ברור היה לכולנו היה שמשהים את החגיגות.

ביום מר אחד, בקרב בחאן יונס, נפצע קשה בצלאל מסבכר, בן אבנ"י אית"ן, כשהג'יפ שלו עלה על מטען. אחרי שבוע, שבו הוא הספיק להיפרד ממשפחתו, נפטר מפצעיו. חודש וקצת אחריו, אביו, הרב יעקב, נפטר ממחלתו. יהא זכרם ברוך.

"עת לבכות ועת לשחוק, עת ספוד ועת רקוד"'אמר החכם מכל אדם
בלב רועד, ראש חודש חשוון נקבע כתאריך החדש לחגיגות היובל.

ההכנות ליובל בעיצומן, התחלנו בערב העלאת זיכרונות, אותם העלינו על הכתב והם היו הבסיס לתוכן המופע. הקמנו עשרה צוותים, בהם שובצו יותר ממאה מתנדבים שהיו אחראים על הלוגיסטיקה, הכיבוד, התפאורה, המשחק, הזמר, הצילום, העריכה והכוראוגרפיה, הוקם צוות היובל וצוות ההפקה.

היחידים שיובאו מבחוץ היה אורי ידוב, הבמאי המוכשר, שתפר מכל החומרים (כולל פרוטוקולים אותנטיים של ישיבות מזכירות מתקופת המושבוץ) מופע מרהיב ביופיו ומרגש עד דמעות, של התרגשות וצחוק ומולי יערי כמובן, על ההגברה והתאורה.

זה הבית שבנינו

יותר מאלף איש ואישה, נערים וטף, התכנסו לחגיגה, אליה הוזמנו חברי הגרעין המייסד, משפחות ותיקות, והדור הבא.

אחרי פיקניק קהילתי ומפגש מרגש, תערוכת צילומים וכלים חקלאיים מימי הראשית, התכנסנו למופע מרהיב באומר ובצליל, שכלל גם סרטונים מצחיקים ומרגשים, אותם צילם וערך שלומי בוקסר, גם הוא משלנו.

אחד משיאי הערב היה המונולוג המרגש של צילה יהודה המתארת את החיים בגוש קטיף, משבר הגירוש, והבית החדש הנבנה באבנ"י אית"ן. כל זה על רקע צילום גלי הים והלהקה שעטפה אותה במילות השיר

"מי שרעב ימצא אצלנו פת של לחם
מי שעייף ימצא פה צל ומי באר
מי שסוכתו נופלת
חרש יכנס בדלת
ותמיד יוכל להישאר
זה הבית שבנינו
זה האורן שנטענו
זה השביל וזוהי הבאר
מי שבא לפה אחינו
מי שבא יסב איתנו
והשער שוב לא ייסגר".

הרהור שחלף לו בפרספקטיבת יובל שנים, איפה התחלנו והיכן אנחנו היום.

קיץ תש"ל, 1970, עלו על מוקש שלוש בנות הגרעין: אילנה, יונה ותמי, יחד עם שני חברי רמג"ש, עזריה גינזבורג ובנימין כפיר.

שלוש שנים אחר כך, נהרגו במלחמת יום הכיפורים, בני הגרעין: אבנר, בני ויהודה.

שמות ששת חברי הגרעין מונצחים בשם מושבנו אבנ"י אית"ן והיום, אחרי יובל שנים, אנחנו זוכים לחגוג את הגשמת חלומם-חלומנו, ברוב עם ובתחושת חג והודיה לקב"ה.

כששאלנו בסרטון תושבים מכל קשת הגילאים: "למה בחרתם דווקא באבנ"י אית"ן?" התשובה הרווחת הייתה: "בגלל האנשים!".

• אין כמו אבנ"י אית"ן

לחיים!

לחיי חמישים השנים הבאות, יחד באבנ"י אית"ן!