אני ממש אוהבת פירות קיץ. ענבים, אבטיחים, מלונים, מנגו, נקטרינות, שזיפים, דובדבנים ועוד… אבל תאנים זה סיפור אחר לגמרי וגם סברס
יום אחד השבוע, בדרכו של האיש הביתה חזרה מהעבודה, הוא שמע בקול שלי שאני זקוקה למשהו מנחם. האיש כבר מכיר את הדרך אל לבי, בימים שאני לא ממש במיטבי. הוא ראה בצדי הכביש מוכר תאנים וידע שאני מאוד אוהבת תאנים בשלות מתוקות ובשבילי, זה סוג של פינוק קיץ מיוחד ונוסטלגי.
תאנים זו אהבה מהבית של ההורים. תמיד, בקיץ, אבא שלי היה קונה מהשוק תאנים בשלות מתוקות, ירוקות, או סגולות. זה לא פרי שקונים בכל בית. זה פרי אופייני לאנשים ספציפיים שאוהבים אותו. הילדים שלי והאיש, למשל, לא מבינים את ההתלהבות שלי בכל פעם שאני מוצאת תאנה טובה על איזה עץ ומתלהבת כאילו מצאתי אוצר. בגלל שאף אחד לא אוהב אותן בבית שלנו, אני לא קונה רק לעצמי ויש קטע מיוחד: כשאנחנו מטיילים באיזה שוק יחד והם רואים תאנים, הילדים והאיש דואגים לקנות לי, או כשאני באה לביקור אצל ההורים ואימא שלי מיד אומרת ששמרה לי תאנים, כי היא יודעת שאני כל כך אוהבת.
סברס
גם סברסים אני מאוד אוהבת. גם זה פרי עם סיפור ילדות. הדוד שלי ייבדל לחיים ארוכים, אח של אבא, היה הולך לוואדי באזור מגורנו, עם מקל ארוך שמחוברת אליו קופסת שימורים ודלי לאיסוף הפירות. הוא היה קוטף אותם במקצועיות עד שהדלי היה מתמלא בסברסים. בדרך לבית שלו, היה עוצר אצלנו ומשאיר לנו חצי מהדלי.
היה טקס כזה של קילוף הסברסים. כשהם היו ממש בשלים, זה היה נוזל כזה, אבל טעים. לא פעם, נכנס לי ליד איזה קוץ מעצבן שהגיע אליי בטעות מהקליפה הקוצנית, שצריך מומחיות כדי לדעת לקלף אותה בלי להיעקץ. אימא שלי אלופה בזה וגם לא מפחדת מקוצים. אני גם זוכרת בסטה בפינה מוצלת, ליד הסראיה בצפת.
זוג מאחד הכפרים היו עומדים שם עם דליים, מקלפים את הסברסים ואנשים היו עוצרים על הדרך וקונים סברס, לאכול במקום, או שלוקחים נס-פק הביתה.
בכלל, אני ממש אוהבת פירות קיץ. ענבים, אבטיחים, מלונים, מנגו, נקטרינות, שזיפים, דובדבנים ועוד… אבל יש פירות שיש להם מקום של כבוד, כמעט כמו לשוקולד, או קפה.
אז השבוע, כשהאיש שלי הגיע הביתה עם התאנים, היה לי חיוך בפנים ובלב והרגשה טובה מהעובדה שהוא דאג לי וקלט שמשהו מתוק ונוסטלגי יעשה את העבודה.
כשחושבים על זה, כולה תאנה. לא איזה שובר למסז', אבל לפעמים זו רק תשומת הלב למשהו הקטן הזה, הטעים, הנוסטלגי, עם זיכרונות הילדות. אלו הדברים הפשוטים והקטנים שמשמחים אותי ותמיד עושים לי טוב על הלב ומזכירים לי את סוד קסמם של הזיכרונות והדברים שגדלנו עליהם, שעושים לנו טוב על הלב.
