העיקרון שעל פיו פעלה ישראל במלחמת השחרור ובמלחמת ששת הימים – לתפוס שטחים מידי האויב שתקף אותה, נכון היום באותה מידה והוא צריך להנחות אותנו גם בעקבות מלחמת "חרבות ברזל", כולל מול לבנון
החלטתו של ראש הממשלה לקיים מו"מ עם לבנון, על הגבול היבשתי בין המדינות, היא החלטה מופקרת. עצם קיומו של מו"מ כזה, בלי קשר לתוצאותיו, הוא פרס לחיזבאללה וללבנון על התוקפנות שלהם כלפינו וסכין בגבם של תושבי גבול לבנון, אחרי שנה וחצי של עקירה.
הגבול בין המדינות נקבע בידי האו"ם, לקראת הנסיגה בשנת 2000. ישראל התחייבה מראש לקבל את פסיקות האו"ם, וכך עשתה, למרות מחלוקות לא מעטות, כולל ויתור על שטחים חקלאיים של יישובים ישראליים.
אחרי הנסיגה, חיזבאללה המציא את סוגיית "חוות שבעא", כלומר הר דב, כתירוץ להמשך תוקפנותו נגד ישראל. יש לזכור, שהר דב הוא שטח ריבוני של ישראל. למרבה הצער, מאז הנסיגה בשנת 2000, ישראל אינה מממשת את ריבונותה בשטח ונוהגת בו כבשטח צבאי. במקום להקים בו את היישוב שיאון (בשנות ה-80', הוקמה היאחזות שיאון, אך במקום לאזרח אותה, היא פורקה), הוא נחסם אפילו לטיולים.
ב-8 באוקטובר, חיזבאללה תקף את ישראל, ללא כל פרובוקציה וללא כל עילה, ביום הקשה ביותר בתולדותיה, כשהיא מתבוססת בדם. במשך שנה, התוקפנות הזאת נמשכה ללא הפסק, גבתה חיי אדם, כולל שני חברי אורטל, נועה וניר ברנס ו-12 הילדים שנטבחו במג'דל שמס. מאות בתים נהרסו מפגיעות ישירות. הגליל כולו עלה באש.
אני רוצה לתקן את הפסקה הקודמת. ב-8 באוקטובר, לבנון תקפה את ישראל. לבנון היא מדינה ריבונית ואיננו יכולים לקבל את המשחק הזה, של מדינה שבתוכה צבא טרור, והיא מסתתרת מאחורי גבו, יש לה חסינות ולא נתבעת ממנה אחריות.
לא למדנו דבר מהשבעה באוקטובר? אנו תקועים באותה תפיסת התמכרות לשקט שהמיטה עלינו את הטבח?
זכות מוסרית
ישראל פותחת במו"מ על דרישות חצופות של התוקפן לגריעת אדמה משטחה, במקום שתוצאת התוקפנות תהיה גריעת אדמה משטח התוקפן וסיפוחה לישראל.
במלחמת השחרור, צה"ל שחרר שטחים מעבר לקווי תכנית החלוקה והם סופחו לריבונות ישראל. אומנם ישראל נסוגה משטחים אחרים, ששחררה במלחמה, אבל בשום אופן לא חזרה לקווי החלוקה. קווי שביתת הנשק שונים מקווי החלוקה. שביתת הנשק אחרי מלחמת השחרור נועדה להיות שלב בדרך לשלום. הקווים הללו, הקו הירוק, אמורים היו להיות קווי גבולות השלום בין ישראל לשכנותיה. אולם הערבים לא השלימו עם קיומנו ותוקפנותם הביאה לשחרור שטחים נוספים, במלחמת ששת הימים. מתוך אותם שטחים, ירושלים השלמה והגולן סופחו לריבונות ישראל. יש שטחים שנסוגונו מהם, אך לא חזרנו לקווי 4.6.67 ורבים מפירות הניצחון בידינו עד היום. אנו, תושבי הגולן, מממשים בגופנו ובמעשינו את זכותה של מדינה לתפוס שטח מהמדינה שתקפה אותה.
העיקרון הזה, שעל פיו פעלה ישראל במלחמת השחרור ובמלחמת ששת הימים, נכון היום באותה מידה, והוא צריך להנחות אותנו גם בעקבות מלחמת "חרבות ברזל". התפיסה, שעל פיה ישראל צריכה לחזור לקווי השבעה באוקטובר, קווי התוקפנות הנוראית, שלא חווינו כדוגמתה מהקמת המדינה, היא אבסורד מוסרי. הותקפנו ובמתקפת הנגד, יש לנו זכות מוסרית שאינה ניתנת לערעור להרחיב את גבולותינו על חשבון התוקפן.
העיקרון הזה נכון שבעתיים כאשר התוקפנות הייתה משטח שהיה בידינו ונסוגונו ממנו. בוודאי ברצועת עזה, שבה הנסיגה הייתה כרוכה בעקירת חבל התיישבות ישראלי וגירוש אלפי ישראלים מבתיהם ונישולם מאדמתם. כיוון שהשטח שממנו נסוגונו, היה בסיס לתוקפנות יום-יומית נגדנו, כבר מיום הנסיגה, שבו נורו פצמ"רים לעבר יישובי הנגב המערבי ומאז ועד לטבח השבעה באוקטובר, וחיי תושבי הנגב המערבי היו מסויטים – איזה עיקרון מעוות מחייב את ישראל לסגת שוב מהשטח הזה?
התוחמת הצפונית וציר פילדלפי
יש לנו זכות מוסרית לכבוש את כל רצועת עזה ולספחה לישראל. השיקול שלנו אם לממש את הזכות הזאת והיכן, הוא על פי האינטרס הלאומי של ישראל. כיוון שהמחשבה על הגירה המונית היא פנטזיה, אין לנו אינטרס לשלוט על כל רצועת עזה, שיש בה למעלה משני מיליון פלשתינאים. שליטה בהם פוגעת באינטרס הציוני העליון – מדינה יהודית בעלת רוב יהודי מוצק לדורות. עלינו להבטיח חופש פעולה מוחלט לצה"ל ולכוחות הביטחון בכל רחבי הרצועה, אך השלטון האזרחי על מרבית השטח צריך להיות עצמי, בדומה לאזורי A ו-B ביו"ש.
אבל יש אזורים שראוי שנספח לישראל. ראשית, פרימטר של 2-3 ק"מ לאורך הרצועה, כדי להרחיק את הפלשתינאים מן היישובים. את הפרימטר יש לספח לריבונות ישראל ולהעניק את האדמות הללו לצרכי גידולים חקלאיים, לקיבוצי הנגב שנפגעו. מה צודק יותר מכך שכפר עזה ובארי, ניר עוז ונחל עוז, חולית וכרם שלום, רעים ועלומים יקבלו את האדמות הללו שמהם יצאו הטובחים לרצוח ולאנוס בהם וכעת, הם יהפכו אותם לגן פורח ויוציאו מהם לחם?
שנית, התוחמת הצפונית, אזור שאין בו אוכלוסייה פלשתינאית צפופה, והיו בו שלושה יישובים ישראלים שנעקרו בהתנתקות – דוגית, אלי סיני וניסנית. האזור הזה צריך לחזור לידינו, עלינו להחיל עליו ריבונות, לצרף אותו למועצה האזורית חוף אשקלון, להקים מחדש את היישובים שנעקרו ממנו ולהעניק תוספת אדמה למושב נתיב העשרה. כמובן, שעלינו לשלוט על ציר פילדלפי מורחב, כדי ליצור חיץ בין רצועת עזה למצרים, אחרי שראינו כמה אפשר לסמוך עליהם, כאשר תחת אפם ובמקרה הטוב בהעלמת עין שלהם, הציר היה לאוטוסטרדת הטרור.
אל תתעסקו אתנו
בגבול לבנון, ישראל הותקפה משטח שהיה בידה עד 2000 והיא נסוגה ממנו. אין כל סיבה ללכת עם הראש בקיר ולסגת על אוטומט משטח שממנו הותקפנו אחרי שוויתרנו עליו. יש להקים רצועת ביטחון להגנה על יישובי הצפון. במספר מקומות, יש לתקן את הגבול – כמו למשל החזרת שטחים חקלאיים שהיו בידי משגב עם ומנרה ואולי גם יישובים נוספים ??עד ליישובים הללו?? והחזרת אדמותיהם של איכרי מטולה, שנושלו מהם בהקמת המדינה, לידי בעליהם ובריבונות ישראל.
השטחים שבידינו במזרח הגולן ובכתר החרמון, שצה"ל תפס עם נפילת משטר אסד, חופפים במידה רבה (לא בדיוק של 1:1) למובלעת שהייתה בידינו במלחמת יום הכיפורים. אחרי התוקפנות הסורית ביום הכיפורים, בהסכם הפרדת הכוחות, הם קיבלו פרס כפול – גם את שטח המובלעת וגם את קוניטרה וצומת פריד, ממערב לקו הסגול.
יש לציין שעד מלחמת האזרחים, סוריה כיבדה את הסכמי הפרדת הכוחות והגולן היה האזור השקט ביותר בישראל. אולם מלחמת האזרחים הכניסה לסוריה את האיראנים שניסו לבסס את המיליציות שלהם ואת חיזבאללה במזרח הגולן, כחלק מחגורת האש שאיראן הקימה סביב גבולות ישראל, ושבשבעה באוקטובר נחשפנו למשמעותה. הגנה אקטיבית מחייבת את הרחקת הגבול מאזרחי ישראל, במיוחד כאשר השלטון הסורי הוא אסלאמיסטי רדיקלי, שעלול להוות איום גדול עלינו. שליטתנו באזור הזה צריכה להיות ארוכת טווח.
אני חייב לציין, שבסוריה, מאז נפילת משטר אסד, המדיניות של ממשלת ישראל ראויה לכל שבח. היא ההפך הגמור ממדיניות ההתמכרות לשקט, שהמיטה עלינו את אסון השבעה באוקטובר. זו הפקת הלקחים הראויה מהמחדל.
אובדן שטח, שממנו ישראל הותקפה, תעביר מסר מרתיע לאויבינו, כולל לגורמים קיצוניים במצרים וירדן, מה המחיר שישלמו, אם יתקפו אותנו.
