יש משפחות שבהן כסף פשוט לא היה חלק מהשיח. "זה עניינים של גדולים", "אל תדאג", "יהיה בסדר". כך גדלו ילדים לתוך עולם פיננסי שאין להם מושג איך להתנהל בו
מאת: רו"ח רונית סימני
לאחרונה, אני מוצאת את עצמי מקשיבה להרבה סיפורים על הבית שבו אנשים גדלו ועל השפה שדוברה בו סביב נושא הכסף. אלו סיפורים על הזיכרונות שנצרבו בנו הרבה לפני שידענו לקרוא דפי חשבון, או להבין מהי ריבית.
יש משפחות שבהן כסף פשוט לא היה חלק מהשיח. הוא היה שם, כמובן, אבל הוא דמה לחדר סגור בקצה המסדרון – כזה שלא נכנסים אליו, לא שואלים עליו ולא מדברים עליו. "זה עניינים של גדולים", "אל תדאג", "יהיה בסדר". הילדים גדלו בלי לדעת כמה נכנס, כמה יוצא ובעיקר – איך מתקבלות החלטות. כשבגרו, הם מצאו את עצמם צריכים לנהל חשבון בנק, תקציב והחלטות כלכליות, בלי שאף פעם ראו איך עושים את זה. פתאום, הם היו צריכים להסתדר בעולם שעד אז פשוט לא היה להם מושג איך הוא עובד.
מנגד, שמעתי סיפור אחר. על הורים שהבטיחו דמי כיס קבועים. רעיון יפה וחינוכי, לכאורה. אלא שבפועל, התשלום היה אקראי. לפעמים, הוא נכנס ולפעמים, נשכח והילדים מצאו את עצמם בעמדה לא נוחה של "מנדנדים". הם התביישו לבקש את מה שהובטח להם, כדי לא להצטייר כחמדנים, עד שלבסוף פשוט ויתרו.
איזה מסר עבר שם, בין השורות? שכסף הוא דבר לא ודאי. שצריך לבקש כדי לקבל. שאולי עדיף לשתוק ולקוות לטוב ובעיקר – שלא נעים לדבר עליו.
כלי לניהול בחירות
כהורים, אנחנו לעולם לא מתכוונים להעביר מסרים כאלו. אנחנו רוצים להגן על הילדים שלנו, לחסוך מהם דאגות, או פשוט לשמור על פרטיות. אבל ילדים לומדים פחות ממה שאנחנו אומרים – ויותר ממה שהם חווים. הם קולטים את המתח, כשהחשבון מגיע, את השתיקה המביכה, או את חוסר העקביות.
לקראת יום המשפחה שמתקרב, אנחנו נוהגים לחגוג את הביטחון והאהבה שהבית מעניק לנו. חלק בלתי נפרד מהביטחון הזה הוא האוריינות הפיננסית שאנחנו מורישים הלאה.
מחקרים מצביעים על קשר ישיר בין שיח פתוח בבית לבין עצמאות כלכלית בבגרות. ילדים שגדלו בסביבה שבה דיברו על סדרי עדיפויות – למשל, למה השנה בוחרים בחופשה צנועה יותר כדי לחסוך למטרה משותפת, נוטים לנהל כסף בביטחון גבוה יותר. הם לומדים שכסף הוא כלי לניהול בחירות, ולא סוד משפחתי מעיק.
זה לא קשור לסכומים, אלא לאווירה. בית שבו אפשר לשאול "כמה זה עולה?" בלי שמישהו ייעלב. בית שבו המשפט "זה לא נכנס לתקציב שלנו החודש" נאמר בנחת, כעובדה ניהולית ולא כדחייה רגשית. בית שבו עומדים בהבטחות כספיות קטנות, בדיוק כמו שעומדים בכל הבטחה אחרת.
איך מתחילים? תרגיל קטן ליום המשפחה: שבו יחד והחליטו על "פרויקט ארוחת ערב משפחתית". קחו דף וחלקו אותו לשניים. בצד אחד, רשמו את העלות של הזמנת משלוח (פיצה, או המבורגר לכולם). בצד השני, רשמו את העלות של חומרי הגלם, אם תכינו את הארוחה בעצכם.
בנוסף – אל תסתכלו רק על המחיר בקופה. הוסיפו לרשימה גם את המשאבים ה"שקופים": הזמן שנדרש להכנה, המאמץ שבניקיון המטבח לאחר מכן ומצד שני, את הערך של העשייה המשותפת. כשהילדים רואים את ההשוואה הזו מול העיניים, הם לומדים שקבלת החלטה כלכלית היא לא רק "כמה זה עולה", אלא שקלול של סדרי עדיפויות, זמן ואחריות.
בסופו של דבר, כסף הוא לא רק אמצעי תשלום. הוא שפה של יציבות, של אמון ושל שותפות.
כשאנחנו חוגגים את המשפחה שלנו, כדאי לעצור ולחשוב: איזו מערכת יחסים עם כסף אנחנו אורזים לילדים שלנו בתיק כשהם יצאו, יום אחד, לבנות בית משלהם?
