את המסע הזה, לארץ הכול ייתכן, ניתן לעשות בשני אופנים: עם דיסק השירים ועם דיסק הסיפור + השירים. כך או כך, זה אחלה מסע לילדים, נגיד בגילאי 4-8. ילדים גדולים יותר מתעניינים היום בקרב הניטש בין נועה קירל לשנייה. הנוסחה המנצחת של יהונתן גפן ב"כבש ה-16" לא חוזרת פה ולמבוגרים ממש, אין כמובן במה להיאחז פה, מה גם שקריינות הסיפור בדיסק מייתרת אותם מלספר אותו בעצמם לילדיהם.
מדובר באביתר ודניאלה, שני ילדים שאוהבים לחלום ולשחק. לילה אחד, בחלום, הם מוצאים עצמם בארץ "הכול ייתכן" ופותחים במסע קסום שבו אכן הכול ייתכן. יש פה יצורים מוזרים, דרקון גלמוד במערתו, אוצר שוקולד שיש לגלות וכו'. כששומעים את השירים, בליווי הקריינות של יוסי מרשק, הדברים יותר ברורים, אם כי גם הדיסק עם השירים לבדם עומד בזכות עצמו. מרשק, אגב, מקריין את העניינים בטון חביב וענייני, לא מתיילד ולא עולה על העצבים.
איריס אליה כהן, יקיר בן-משה, שלומית כהן-אסיף, טל ניצן וגל זיו כתבו את השירים. קשה לכתוב מנקודת מבטו של ילד והם עומדים יפה במשימה, שוב, בלי למרוח את השפה. מי שכן מורח את השפה אלה המבצעים. אנשים, זה תקליט לילדים. אם אתה שר "קנגֶרו" במקום "קנגוּרו", "איזה שן זאת" במקום "איזו שן זאת", "עִיקָרון תן וקח" במקום "עֶקְרון תן וקח", "אל תְּפַחדי" במקום "אל תִּפְחדי", "וְדרקון" במקום "וּדרקון" (מדגם חלקי) – איך ילדינו הרכים ידברו עברית תקנית? הכותבים כתבו נכון – המבצעים קלקלו וההפקה, שטרחה להעסיק עורכת לשונית, לא הביאה אותה לאולפן.
את המסע הזה הלחין והפיק מוזיקלית גל זיו. השירים קצרים כמקובל, זורמים, נחמדים וקופצניים. שרים אותם: דנה ברגר, אלון עדר, יעל דקלבאום, גֶדי רונן, בועז קראוזר, בועז ריינשרייבר, גל זיו ונופר גבעוני. האיורים החביבים של עינת צרפתי שובים את העין.
אם לא הזניית השפה, הייתי מחמיא הרבה יותר.
"שונאת ואוהבת את זה" – דבורית אנגל
זהו אלבום הבכורה של דבורית אנגל, יוצרת-זמרת, שכתבה והלחינה את כל הדיסק, חוץ משיר אחד שהלחינה למילים של דורי מנור. סיפור של אלבום, שכבר היה מוכן מזמן ואז התלבטויות, גניזה, הופלו שירים החוצה, נכנסו חדשים במקומם. אפשר לראות בזה חיפוש בלתי מתפשר אחרי "האמת שלי" שיש לכל אמן.
אין יותר מדי אלמנטים שמחים ביצירה של אנגל. היא "כמעט נוגעת", "אין דיבורים/ הם בעיניו מיותרים", "בתוכי נובט עכשיו ניחוח אֵינוּתךָ", "מפנה לך את עורפי", "שימי לב/ עוד אסון מתקרב" וכך הלאה. מה נאמר, חומרים מהחיים ואנגל שמה אותם על השולחן, עם כל הדכדוך בחוץ.
אהבתי את הקול שלה, עם משהו מחוספס קלות שמתאים יפה לשירים האלה. כשהיא מגבירה את שירתה, מתגנבת מתכת לקול שלה וגם זה הולם את האירוע. למרבה הפלא ולטובת הניגוד, רוב הטקסטים מולחנים קצבית, באיזה רוק-אלטרנטיבי, עם המון אפקטים אלקטרוניים. הניגוד הזה מביא את הרושם שאנגל שרה את עצמה מתוך השלמה עם הדיכּי המסוים הזה ובמקום ולהתכרבל בו, היא החליטה לצעוק אותו. לגיטימי.
דותן מושנוב, רונית שחר ואלון אוחנה הפיקו מוזיקלית ועיבדו את השירים, בחלוקה כזו ואחרת של העבודה. למרות זה ועל אף העובדה שעשרת השירים הוקלטו בארבעה אולפנים שונים, האלבום הזה נשמע מקשה אחת וצריך להגיד שאפו גדול למאסטרינג של ארן לביא, שדאג לזה.
