מדוע אנחנו מקטרים וגם מאושרים

דו”ח האושר, 2017: ישראל במקום ה-11, מתוך 156 מדינות. ישראל, ה”ראש סיכה” הזה, במקום ה-11. אבל מה, מקטרים, הא? כל היום: אכלו-לי-שתו-לי. איך אומרים אצלנו? “כשמתרגלים לצרות, חיים באושר”. ביידיש זה נשמע יותר טוב


דניאלה שאול ו-18 תושבי גולן

דו”ח האושר לשנת 2017 בדק את רמת שביעות הרצון של תושבי 156 מדינות מחייהם. המדד בדק השנה שישה גורמים: תמ”ג לנפש, תוחלת חיים בריאים, תמיכה סוציאלית, אמון בממשלה ובעסקים, תחושת החופש לקחת החלטות חשובות ונדיבוּת. החידוש העיקרי בדו”ח לשנת 2017 הוא המיקוד בתפקידם של גורמים חברתיים באושר.

תוצאות המדד העלו, כי ישראל עומדת במקום ה-11, אחרי הסקנדינביות ומדינות מערביות שונות, אבל שלושה מקומות מעל ארה”ב.

אם זה היה תלוי בתקשורת הישראלית, שמזינה אותנו בתמהיל סופני, היינו בוודאי נמצאים במקום ה-200…

לכן, הבאנו את המדד אל החצר הפנימית שלנו בגולן ושאלנו: הכיצד זה כולם מקטרים וגם מאושרים? ואתם עניתם במיילים וברשתות החברתיות: בקלי-קלות! אולי כי כולנו קצת מסתכלים על המדינה מלמעלה; התברכנו בפרספקטיבה שונה וראשינו בעננים, תרתי. הנה תשובותיכם, שמפאת אורכן, חלקן קוצרו מעט.

 

אבי זעירא, קצרין: על האושר הפרטי לעומת הדיכאון הלאומי

אין ספק שהתופעה ייחודית ומעוררת תמיהה. בעוד שעל פי מדדי האושר הבין-לאומיים, תושבי ישראל נמצאים בדרגה גבוהה במיוחד, כאשר הם נשאלים על המדינה, התשובה היא בדרך כלל אכזבה גדולה. ההסבר שלי נשען על הכלים בהם בוחן האזרח את מצבו הפרטי, לעומת הכלים בהם נעשה שימוש כדי לבחון את המצב הלאומי.

די להעיף מבט אל סביבתנו המידית – שכנים, משפחה, חברים, מקום העבודה: מצבנו טוב מפני שהוא דומה לסביבה. כאשר אין לנו שכנים מיליונרים וגם הבוס בעבודה לא נוהג בפורשה, אנחנו מניחים שמצבנו בסדר. במסגרת התחרות הכללית בחברה, הודאה פומבית שמצבנו הפרטי אינו מי-יודע-מה תיחשב לכישלון מחפיר. גם בשעת מצוקה, עדיף משלוח פוסטים חיוביים, עם הרבה לבבות צבעוניים.

איך אנחנו בוחנים את המצב הלאומי? מביטים דרך החלון המכונה תקשורת. ריבוי ערוצים יוצר תחרות, מחייב אטרקטיביות והחומרים שמרעישים הם דווקא השליליים – רצח, אונס, שחיתות, ועדות חקירה… תשומת הלב של התקשורת מתמקדת באינטנסיביות בהנהגה הלאומית, כל חיטוט-אף של ח”כ זוכה לכותרות ראשיות. כך, תמונת המצב הלאומית היא של קטסטרופה.

אני רואה את התמונה באופן הפוך. מצבי הפרטי, כאמור לעיל, הוא סבבה-אגוזים, דבש, למרות שפרויקט חיי, טורבינות הרוח, הולך ודועך, כל בוקר קמים עליו אויבים חדשים לכלותו. הניסיון מעיד, שהחיים הם מאבק ומעט מאוד רגעים של אושר מתמשך. גם אם סיימתי פרויקט מרהיב של “מסבירנים קוליים” ברחבי ירושלים, למחרת, צריך לחזור אל שגרה קשה של גביית החובות ומאבק מול הפקידות.

דווקא במישור הלאומי אני מתמלא גאווה ועיניי נפקחות לרווחה לנוכח המפעל האדיר שהקמנו. עיסוקי בהדרכה קולית חושף אותי אל אנשים ואירועים מסעירים שמלווים את הארץ: הטנק בדגניה ועמידת מגני הקיבוץ מול השריון הסורי, בתצפית מפעלי ים המלח מושמע סיפורו של משה נובומייסקי, שהגה ופיתח את ניצול אוצרות הטבע במקום. ברחבי הארץ, פזורות עדויות של כובשים זרים שעשו מאמצים כבירים לשלוט בארץ ואילו היום, אלה אנחנו, העם היהודי, שנאסף מכל קצווי תבל והקים מחדש את הפלא הזה.

לא רק ההיסטוריה מעידה על הפלא הזה, אלא גם היום-יום האפרורי. מי עוד זוכר את המאבק על הגולן בריבונות ישראלית? ילדים שנולדו בעיצומו משרתים היום בצה”ל וסוריה למעשה כבר לא קיימת. אחד התכנים המרכזיים במאבק היה שליטת הגולן בשליש ממקורות המים של ישראל. לא חלפו שנים רבות ומדינת ישראל הבינה שאי אפשר עוד להסתמך על מקורות מים אלה, הקימה מפעל התפלה אדיר והיום אין יותר שאיבת מים מהכנרת.

אכן, יש לנו ארץ נהדרת, וכל שצריך הוא לספר על כך ולהתאמץ לעשות עוד.

 

יהודית וינוגרד, קצרין: מעדיפה להיות מאושרת בישראל

אושר הוא דבר רגעי שחולף, אבל יכול לחזור הרבה פעמים. לעתים, זה תלוי במזל, אבל חלק הארי הוא בבחירתנו. אנחנו יכולים לבחור את הציפיות שלנו וכיצד נרצה להתייחס למה שקורה לנו.

למרות הדברים הלא טובים שקורים במדינה, בלשון המעטה, האם אני מאושרת לחיות בישראל? ואם כן, מדוע?

נולדתי באנגליה ועליתי לישראל עם מנחם, במסגרת תנועת נער ציונית, לקיבוץ מחניים, בשנת 1967, כשלושה חודשים לפני שפרצה מלחמת ששת הימים. היינו בני 20.

בזמן הכוננות, היו כאלה שחשבו שישראל תיפגע קשות. ההורים שלחו מכתבים – לא היו לנו טלפונים פרטיים בקיבוץ – ובקשו שנחזור לאנגליה. לא עלה על דעתנו לעזוב, כי באנו הביתה, לישראל.

מאז, נסעתי הרבה לחו”ל. ביקרתי באנגליה וגם בילינו שנתיים נפלאות בשליחות בארצות הברית. היו לי הרבה רגעים מאושרים. אבל רק כאן אני מרגישה בבית. כאן אני מרגישה שייכות.

לכן, למרות הכול, אני מעדיפה להיות מאושרת בישראל.

 

עלית איתם, נוב: עצם השאלה היא כפירה בעיקר

הצגת השאלה ליום העצמאות היא בעיני כפירה בעיקר. ציות אוטומטי לרוחות הרעות ששונאי ישראל מנסים לכפות עלינו בכל מאודם, כספם ורשעותם. הישראלים הנורמליים אינם חושבים כך ואינם חיים כך. הם אוהבים מאוד את המדינה שלנו ושותפים בה באלפי דרכים מפעימות. זו כפיות תודה עצומה להציב בכלל שאלה כזו ואני ממש מוחה על כך שדווקא את, דניאלה, כמשרטטת את המראה של תושבי הגולן, מושכת לכוון נלוז כזה.

 

שוש צואלה, נווה אטי”ב: אין ארץ אחרת, בטח לא עם אחר

בקיצור: אין לנו ארץ אחרת. אני מסתובבת בעולם, ועם כל הבעיות בארץ, זה בכל זאת שלנו. מה שהכי מרגש הוא התגייסות רבתי לעזרה בזמן אסון, מה שלא קיים בשום מקום בעולם. אני בטיול בהודו: באיזה עם ואומה מתכנסים יחד לשישי, לחגים, לחגוג יחד חילונים ודתיים? היינו אתמול בבית חב״ד בדלהי, היה מדהים! צעירים ומבוגרים יחד וכמובן הדיבור: מה נשמע בארץ? זה העם שלנו וזאת ארצנו – אין לנו ארץ אחרת ובטח לא עם אחר.

 

בינה פבזנר, קדמת צבי: להכיל את האחר, כעם, כחברה

שעת בקר, יום השואה. אני על המדרגות בכניסה ל”שורשים”. יש אור מאוד מיוחד באוויר. עוצרת רגע. לוקחת (הרבה) אוויר. הכנרת כחולה מאוד הבקר. מעבר לה, קצת דרומה – הר תבור. מצפון מערב – הרי הגליל העליון.

חושבת, מדברת עם סבא מיכאל וסבתא חנה, עם סבא דוד וסבתא בינה וסבתא אסתר. הם חלמו את ארץ ישראל; נשאו אליה לבבות ועיניים. ילדיהם היו חברים בתנועות הנוער הציוניות. הסיפורים על השליחים מה”ארץ” שהיו מגיעים אליהם הביתה, התפוז האחד שקולף בחרדת קודש וחולק בין כל ילדי המשפחה, השירים ששרו בעברית – כל אלה היו סיפורי הילדות שלי.

אחר כך, חרב הכול, הבית, המשפחה, העולם שלהם. בכל משפחה כזאת, משמונה ילדים נותרו רק שניים. במשפחה הקטנה מאוד שלנו, פה, בארץ ישראל, ה”אין” היה מאוד נוכח, בעקר בשמחות, בערבי שבת, בבר-מצווה של מיקי ובבת-מצווה שלי, בחתונות שלנו.

אז למה אני מאושרת? כי זכיתי לחיות כאן, בארץ ישראל. כי התברכתי במשפחה אהובה ונהדרת. כי ניתנה לי הזכות להמשיך בדרכם של סבא וסבתא שהיו מורים (לעברית, בבית חינוך בעיירה שלהם) ושל סבא וסבתא שהשתדלו להרבות טוב בעולם. כי זכיתי להיות שותפה בהקמת שני בתי ספר בגולן, להיות חלק מהלב הפועם של החינוך ובדרך, לפגוש כל כך הרבה אנשים טובים, חדורי אהבת אדם, עם תחושת שליחות ומחויבות לעשייה החינוכית.

נכון שיש הרבה מה לעשות כאן, יש קלקולים לתקן. יש לכולנו מה ללמוד ולתקן – בַּיחס לאחר, כל אחר, ביכולת ההכלה שלנו, כיחידים, כעם וכחברה את השונה, את מי שהוא לא “אנחנו”. נכון שלפעמים החיים היום-יומיים כרוכים במאבק על תפיסות עולם עם השלכות משמעותיות על איך ייראו החיים שלנו, בהיבטים התרבותיים, הכלכליים והאנושיים. לפעמים, יש תחושות של כעס ואכזבה, עולים ומציפים סימני שאלה והקרקע של “המובן מאליו” שוב רועדת מתחת לרגליים…

אבל אז מזכירה לעצמי, לעצמנו – שעדיין לא הגענו אל המנוחה ואל הנחלה, משתדלת לראות את האתגרים שהקשיים האלה מייצרים ומנסה “להסתער” עליהם…

מביטה שוב על המרחב היפה ומאיר הפנים הזה של “שורשים” – בתוך המרחבים הגולניים הארץ-ישראליים כל כך חושבת על הבית שחוזרת אליו עם ערב, עם האיש המחכה לי והילדים שכבר התפזרו, אבל הם חלק מביתי ומחיי והמשפחות שהם בונים, והנכדים שנולדו (ואלה שבדרך). ומאושרת. מאושרת מאוד.

 

דניאלה פרל, אניעם: לא אהיה מאושרת במקום אחר

יש נושאים שאני לא מסכימה עמם, יש התנהלות שלא תמיד מקובלת עליי, אבל… וזה אבל גדול. אני כן מרוצה מהמדינה ואני לא חושבת שבמדינה אחרת אהיה יותר מאושרת.

 

גיטל וטורי, קצרין: הפסקתי לפחד והתחלתי להתאהב

אני גרה, חיה ונושמת את ארץ ישראל מזה 42 שנים; חלק גדול משנים אלו העברתי בפחד. פחד להיגמר כל כך מהר, מבלי לברר אפילו את הסיבה המדויקת. הרי יש לי כל כך הרבה סיבות לדמיין איך זה עלול להיגמר: פיגוע, ירי, מלחמה, ויכוח על מקום חנייה, סתם הימצאות במקום הלא-נכון בזמן הלא-נכון.

היי! זו ארץ ישראל ומאז שעמדה על דעתה ועד ימינו היא נקנית בייסורים. כבת לניצולי שואה, גדלתי על כבוד לדגל ולמדינה ותמיד תהיתי לעצמי איך הרגישו הוריי ז”ל ובעיקר אבי, שאיבד 33 בני משפחה בשואה האיומה. איך הרגישו, כשישבו מול הטלוויזיה, כדי להתעדכן בחדשות על אובדן חיי אדם על בסיס כמעט יומי? איך המשיכו? איך לא פחדו לצאת שוב למקום עבודתם? כששאלתי את אבי ז”ל, קיבלתי תשובה “יידישית” קלאסית: “כשמתרגלים לצרות, חיים באושר”.

אבל אני לא מוכנה להתרגל לצרות! חייבת להימצא תקווה טובה, שתילחם חזק בייאוש. כשהתחתנתי ובניתי את ביתי עם אישי וילדיי, בניתי גם דעות ומחשבות חדשות, הלא גם אני יוצאת עם עגלת תינוק לרחובות, שאינני יודעת אם אחזור מהם! כי נורא מסוכן שם בחוץ. אולי אפגוש מפגֵע שהחליט בבוקר מוקדם להשמיד אותי? לך תדע…

אבל יחד עם הפחד נולדו גם הרצון והסיבות לחיות ובגדול. אם יחליט יושב מרומים שעליי לעזוב את העולם, אפשר לסגור את זה במיתת נשיקה, לא צריך דרמת פיגוע. בעזרת מחשבה זו, הפסקתי לפחד והתחלתי להתאהב, לא רק בחיים, אלא בנופים ובמראות שנשקפים אליי מארץ ישראל שלי. אני והיא. יחד. יש המון רגעים בארץ ישראל שמאפשרים לך לחיות ללא פחד. לחיות בה זה לחיות למען משהו – מטרה קדמונית מהממת – יישוב הארץ כמצווה לדורות רבים, כאשר יהדותי היא נר, סליחה, עמוד אש, המאיר לעולם כולו. רק כאן, אני יכולה לעזור ולהיעזר באדם שלא פגשתי מעולם. רק בדמוקרטיה זו, אני יכולה לומר את דעתי לאדם שחושב הפוך ממני ומקסימום נשתה קפה יחד בסוף הוויכוח; רק כאן, אני יכולה להתרגש למראה חתן-כלה שאיני מכירה ולשמוח אתם באמת. טיילתי ברחבי העולם, אך ה”ביחד” המתוק הזה נמצא רק בארץ ישראל על אלפי יושביה מלאי הצבעים/הדעות/העדות/מאכלים השונים. ה”ביחד” שעוטף את ארץ ישראל מבטל אצלי את הפחד מלהיגמר ובשביל זה, אני מוכנה לחיות כאן לנצח. תודה.

 

ישראל אשד, אליעד-פריז: מניעים פוליטיים לשכנע אותנו אחרת

הישראלים מאושרים בישראל. מאוד מאושרים. יש המון סיבות לשמוח במדינתנו הקטנה, למרות פרסומים בלתי פוסקים, שמקורם במניעים פוליטיים, לשכנע אותנו אחרת. ישראל הגיעה בזמן קצר להישגים עצומים למרות מצב גיאופוליטי מורכב וקשה. אחרי מספר שנות שליחות בצרפת והיכרות מקרוב של החיים באירופה, החיים בישראל נראים כמו נס.

כששלו, בני הצעיר, היה בן 18, נסענו לטיול בר-מצווה בארה״ב, שהייתה אז מושא חלומותיו. מאוד אהבנו את האנשים, הנופים והתדמית האמריקנית שמילאה את כל הציפיות שלנו, שנבנו מהשפעה של אין-ספור סרטים. לקראת הנחיתה בארץ, אמר הילד משפט שמלווה אותי מאז: אבא, אמריקה נחמדה, אבל הכי טוב בארץ! חג שמח!

 

לימור שדה, קצרין: החום האנושי והיופי השמור רק לה

כאדם מאמין, אני רואה גם את הנקודות בהן למדינתנו עדיין דרוש שיפור, כחלק מתהליך של גדילה, צמיחה, בירור… מעין גיל התבגרות; הורים לנוער בגילאים אלה יודעים עד כמה גיל זה מורכב, אבל הוא עובר ובסופו של דבר, מצמיח פרי מבורך…

כשהיסודות שלנו הם אמת נצחית, אז… “עם ישראל לא מפחד מדרך ארוכה”.

אני אוהבת את החום האנושי במדינתנו ואת היופי השמור רק לה. על כדור העולם, מדינת ישראל נראית בקושי – “ראש סיכה” – ועם זאת מקפלת בתוכה כל כך הרבה יופי וחן. בחול המועד פסח, שבנו מהנגב לקצרין. זו הייתה המחשה מפעימה של מגוון נופים שחולפים מול עינינו בתוך ארבע שעות. מהנוף המדברי, ההרים והחולות הצבעוניים, דרך ים המלח ומשם, אל הירוק והמים של הגולן ותצפית אל השלוגיות הלבנות שעוד נותרו על החרמון…

אז… יש לנו ארץ נהדרת!

 

שפרה בירנבוים, קצרין: עדיין יש לאן לעלות ולהתעלות

תחושת אושר היא תוצאה של חיים בעלי משמעות. האושר בא כאשר עושים את הדברים הנכונים, כאשר משקיעים בדרך מתאימה במקומות הראויים. החיים במדינת ישראל הם רוויי משמעות. חזרנו לארץ המובטחת, לאחר אלפיים שנות גלות, לאחר שכמעט ולא נותרה בנו נשמה. לאחר שואה שבה נרצחו שישה מיליון מבני עמנו והנה הולכת ונבנית כאן מדינה לתפארת. דמוקרטיה במיטבה, כלכלה יציבה, חברה בריאה, עזרה סוציאלית ברמה גבוהה, חיי אמונה ולימוד תורה וכולנו שותפים למשימה הגדולה והנפלאה הזאת. כאשר עוסקים בדבר כל כך גדול, האושר ממלא את הלב. 

מדוע אנחנו לא תמיד מרוצים? מפני שלא הכול מושלם; עדיין יש לכלוך ברחובות, עדיין יש פקיד שאפשר לשחד, מפני שלא למדנו לעמוד בתור כמו באנגליה, או בקנדה. עדיין כדאי לשפר את ההתנהגות בכבישים, עדיין יש עניים וקשישים בודדים, שלא הגענו אליהם. תושבי קצרין עדיין צריכים לחכות ארבעה חודשים לתור לבדיקה בבית חולים, בעוד תושב ירושלים יקבל אותה תוך שבועיים. עדיין יש מה לשפר. יש לאן לשאוף, לאן לעלות ולהתעלות.

 

יצחק שמש, גבעת יואב: מגיעה למדינה תקשורת פטריוטית עם תקווה וגאווה

הישראלים מאושרים כי המצב האישי טוב, רמת החיים גבוהה ואין מקום לבכי ונהי. אנו לא מרוצים מהמדינה כי החדשות והאקטואליה, ממנה אנו ניזונים, מוציאים את דיבת הארץ רעה.

מה? שוב התקשורת? ישאלו הציניקנים והתקשורת תתגונן ותסביר שהיא רק משקפת את המציאות. שיקוף מציאות אמתי מראה את הדמות כולה, אך התקשורת מרבה להראות בעיקר את האחוריים. יש לנו תקשורת רדודה עם תאוות חשיפה מהירה, צהובה ולא בדוקה, לא פטריוטית ומדכדכת.

פטור בלא דוגמאות אי אפשר: הישגים בתחום הטכנולוגיה והכלכלה לא יזכו לעדיפות, אלא להשחרת פני השלטון והמדינה, כדי שהציבור יחפוץ בהחלפת השלטון. מקרוב, אני יודע על עשרות רפורמות של השר כחלון, שלא פורסמו בחדשות, כדי לא להאדירו. נהפוך הוא; הכתב הכלכלי עודד שחר יורד לחייו של כחלון בצורה שטחית ורדודה ומקנטר אותו על מחירי הדירות

בלא להבין שנושא כה כבד דורש תהליכים ארוכים יותר.

למדינה הנלחמת עדיין על קיומה, מגיעה תקשורת פטריוטית עם תקווה וגאווה.

 

רחל רזילוב, קצרין: מי זה המדינה? אני, אתה, אתם

האמירה הזאת “הישראלים לא מרוצים מהמדינה”, כלל לא קיימת עבורי. כמי שגדלה בחו”ל, יש לי עם מה להשוות, אני בת מזל על ההזדמנות לחיות בשני עולמות, על האפשרות לעלות לארץ ולחיות בה. למרות קשיי העלייה, השפה, קשיים חברתיים ומנטליים, אני יודעת בוודאות, שזה המקום שאני רוצה לחיות ולגדל בו את ילדיי.

כבעלת אזרחות רוסית, ביקשתי להשיגה גם לילדיי, אך כשבני נדרש לוותר תמורתה על אזרחותו הישראלית, הכרזתי באזני באי הקונסוליה בקול רם ככל שיכולתי: “בני לעולם לא יוותר על ישראל, תמורת שום מדינה בעולם”.

גם אם יש לנו במשפחת ישראל בעיות, כמו בכל משפחה, אין צורך לברוח מהן. צריך לפתור אותן, כי ממשפחה לא בורחים, אלא בונים, מחזקים, ואוהבים. אם כל אחד יהיה טוב במקומו ובמשפחתו, אז ישראל, כמשפחה, תהיה הכי טובה ומאושרת אף יותר ולא תעלה בכלל שאלה כגון “מדוע אנו לא מרוצים מהמדינה”. הרי מי זה המדינה? כן, כן, המדינה הזאת, שלא מרוצים ממנה – זה אנחנו. אני, אתה, אתם.

לכן לא הייתה לי אף פעם תחושה שאני לא מרוצה מהמדינה.

מדוע בכל זאת מאושרים כאן? כי משפחת ישראל –  לחוד וביחד – בכל צרה גדולה וקטנה, אנו תמיד מחזקים את מי שצריך עזרה, כי במשפחה אין אפשרות אחרת. זה מה שעושה אותי מאושרת בישראל, בפרט ברמת הגולן. מאז שהגעתי לקצרין, פגשתי רק אנשים טובים, שסללו לי ולמשפחתי את הדרך. גם אם היו כאלה שהתנהגו אחרת, גם הם עזרו לי להבין מה טוב ומה רע. נשכרתי משניהם. אני מאושרת בישראל, בהזדמנות להגיע לאן שרציתי ואל מה שעוד ארצה, על ההזדמנות לגדל את ילדיי במקום אוהב ואהוב, על החופש, ועל חופש הבחירה שלי בהיותי אישה ואדם. רק כשחווים משהו שונה, יכולים להבין את האושר שיש בי. ברוסית יש פתגם: “שבע לא יכול להיות חבר לרעב, או להבין את הרעב” (לא מדובר רק על רעב לאוכל). אני כן מבינה אותו וזה מסביר את האושר האישי שלי. האושר הגדול שלי בא מאנשים טובים שפגשתי בדרכי. על זה, תודה ענקית להם!

 

גיל מועלם, גבעת יואב: רק לחייך כמעט תמיד

לא הכול מושלם, אבל אני בהחלט מרוצה מהמדינה; המצב הכלכלי של רוב האזרחים סביר, המצב הביטחוני נראה די מבטיח, עם חלק הארי של האזרחים יש לי שפה משותפת ולמרות שמדי פעם נושבות רוחות רעות, נראה שצועדים קדימה, לאט, אבל בטוח. אם מוסיפים לזה קצת ציונות וארץ מיוחדת, נשאר רק לחייך כמעט תמיד.

 

ישראל בן ארוש, גשור:

מעולם לא היה טוב יותר לחיות במדינת ישראל מאשר היום: הכלכלה פורחת, השקעות אדירות בתשתיות ותחבורה, קניונים עמוסי אדם, נתב”ג מתפוצץ, מחירי דיור מהיקרים בעולם, שפע שלא נראה כמותו ועדיין… הפרדוקס בעיצומו: עם ישראל “לא מרוצה”. מה קורה פה? אני מנסה לנתח את המצב: ראשית, נחלק את האוכלוסייה לארבעה מגזרים: הראשון, ערבים וחרדים – מבסוטים-אש ומתוגמלים בקצבאות. קבוצה שנייה, בעלי ההון – עושים כאן מיליארדים ומאושרים-אש… קבוצה שלישית, המסכנים והעניים, ויש לצערנו לא מעט, לא במספרים שהתקשורת מאכילה אותנו, אבל עדיין שכבה גדולה – הם עסוקים בהישרדות וקולם לא נשמע. הקבוצה הרביעית היא שנותנת את הטון ברשתות החברתיות ובתקשורת: מעמד הביניים, צעירים ומלומדים שמרוויחים המון כסף, ואף פעם לא מספיק להם. הם המתלוננים העיקריים. נוסעים לחו”ל, רואים עולם, חיים את החיים הטובים וככל שיש להם – ירצו עוד ועוד.

זו מחלת תרבות השפע, שמתעצמת נוכח מחדל ההנהגה הישראלית. הפרדוקס שנוצר בין שפע לקיטורים נובע מחוסר יכולת ההנהגה, כבר עשרות שנים, לייצר את האופק הציוני הבא! באין אופק ערכי משמעותי להתחבר אליו, נופלים האנשים בפח של עצמם ומחפשים עוד ועוד לעצמם. לפני 50 ,60 ו-70 שנה, הגיעו עולים ארצה והיו מוכנים לא רק למסור את נפשם עבור המדינה – אלא גם לשלם מחיר ולחיות ברמת חיים נמוכה, כי חזון הקמת המדינה וחיזוקה היו נר לרגליהם.

בשיחות עם ההורים ואנשים בגילם, אתה מבין שלא היה להם כמעט דבר מבחינה חומרית, אבל מבחינה רוחנית היו מלאים הגשמה ואידאלים. זה מה שדרוש לנו היום: להעמיד לציבור יעדים ערכיים ותרבותיים ולא רק קניונים, טיסות ונדל”ן. זה יחזיר את הנשמה הישראלית ואת תחושת שביעות הרצון הכללית. כיצד? מגדירים את האתגר, בונים תכניות חינוכיות, מחברים את התושבים לארץ ולאדמה, משקיעים בפריפריה ומציעים חלופות התיישבותיות וערכיות. משקיעים הרבה יותר בתנועות הנוער ובחינוך הלא-פורמלי ועוד… זו צריכה להיות מטרת-העל והחזון, כי אחרת מה ההבדל ביננו לבין מדינות אחרות בעולם? מהם, בעצם, הנרטיב והדי-אנ-איי, שהודות להם נוצר הנס הזה, שב-70 שנה, הקמנו מדינה מהמוצלחות בעולם? והכול בעשייה מתמדת, כשהחזון מול העיניים: להקים ולבנות בית לעם היהודי לעדי-עד ומה יותר סמלי מזה שאני כותב את זה בערב יום השואה… תודה ובהצלחה!

 

בני שוורץ, קצרין – להיות מאושרים, גם כאשר לא מרוצים

אפשר להיות מאושרים, ועדיין לא להיות מרוצים מהמדינה ומההתנהלות שלה. מאושרים בעיקר בגלל המשפחה והחברים, ידוע שחברה טובה תורמת לאושר.

ברור שיש ביקורת, המדינה רחוקה מלהיות מושלמת, אבל בניכוי הפוליטיקאים המושחתים, חוסר השוויון בין ציבורים שונים בכל הקשור לחובות ולזכויות, המצב הביטחוני שאין לו סיום באופק, המסים הגבוהים, שנועדו לממן בעיקר מקורבים ובעלי ממון ועוד אלף ואחת בעיות, בניכוי כל אלה – המדינה לא כזו רעה. לפחות, לרובנו. יש מקומות גרועים בהרבה.

אני בחרתי לנסות להיות מאושר בפינה הקטנה שלי, עם האנשים שאני אוהב ולהמשיך לקטר פה ושם, על עוולות ודברים, שצריך לתקן, כי בכל זאת, אני רוצה שיהיה כאן אפילו טוב יותר.

 

רון קהתי, קצרין: מה גורם אושר? תרומה והתנדבות

חז”ל כבר פענחו את הנוסחה “מה גורם לאושר?”. אושר מגיע מעשייה המניבה תוצאות; עשייה כזו, שהיא למען אחרים, בניגוד לאלה שחושבים – אעשה לביתי, אעבוד קשה, ארוויח המון כסף ואהיה מאושר. אימא מאושרת, כשהיא רואה איך הילד שלה גדל ומתקדם, מדוע? כי היא עשתה הרבה בשבילו והנה זה מניב תוצאות… וזה לא קשור בכלל לכסף. תרומה לקהילה והתנדבות גורמים אושר. בישראל, קל מאוד למצוא אפיקים לעשייה למען אחרים, אחוז המתנדבים בישראל גדול משמעותית מאשר במדינות אחרות.

הנה לך דוגמה מחיי היום-יום: כשישראלי לא מרוצה מתפקוד הממשלה בטיפול בניצולי שואה, מה הוא עושה? נכון, קודם כול מתלונן… אבל בניגוד לעמיתו האירופי, הישראלי מחפש דרך לעזור, לתרום ולהתנדב למען ניצולי שואה.

דוגמה נוספת: כל ישראלי יגיד שאינו מרוצה מהפער הכלכלי בין המעמד הגבוה למעמד הנמוך; לא מרוצה, מתלונן, אבל רוב הישראלים יתעלו את זה בסוף ל”עשייה למען”; יאספו תרומות לנזקקים, יארגנו חבילות למשפחות, יקימו גמ”חים ועוד שלל פעילויות מבורכות.

אגב, זה לא חייב לבוא בצורה של התנדבות. לדוגמה, אדם שהולך ללמוד הוראה, מתוך שליחות, כי הוא לא מרוצה מהמצב הקיים ונותן את כולו למען המטרה, גם הוא ימצא אושר.

 

שושי סוליבן, קצרין – מדינה מפותחת, יצירתית, מובילה ברמה עולמית

ישראלים אינם מרוצים מקברניטי המדינה לאורך השנים, בשל ההתנהלות השלטונית, השחיתויות שאינן פוסחות על שום דרג, ההקצנה בין קבוצות שונות בחברה הישראלית, הריחוק והניכור מהאזרח ה”קטן”, תרבות השיח שמשפיעה על החברה כולה, תרבות הנהיגה הגובה מחיר גבוה מדי ועוד ועוד…

למרות כל זה, האזרחים מאושרים במדינה. מאושרים מעצם העובדה שיש לנו מדינה, אומנם לא גדולה, אך מדינה. מדינה חזקה שנותנת ביטחון, מפותחת, יצירתית, מובילה בתחומים רבים ברמה עולמית.

מדינה שאפשר לעבוד, להתפרנס ולחיות בה בכבוד. בדרך כלל, אנשים נהנים מרווחה כלכלית – ראו את המכוניות החדשות על הכבישים, את תנועת העוברים בנמל התעופה ועוד. זו מדינה בה אנשים חמים, אכפתיים ובעת צרה, מתגייסים ונרתמים ומגלים את פניה היפים של החברה בישראל.

יש לנו ארץ נהדרת, אני גאה ואוהבת אותה. תחי מדינת ישראל לעולם ועד.

 

חיים ספיריה, אלוני הבשן: אתה קוטר? אתה יהודי!

אין זה סוד שעם ישראל הוא עם בכיין. כל המסע לארץ הקודש רצוף תלונות, בכיות, דרישות… ולא סתם, כינה אותנו הקב”ה – עַם קשה עורף. בחודש שעבר, שאלו הילדים “מה נשתנה”? ואני שואל, ערב יום העצמאות: למה שנשתנה? מהפרספקטיבה שלי, זה גנטי. זהו אפילו אחד המבחנים ליהדותך. אתה קוטר? אתה יהודי.

עכשיו ברצינות, למרות שגם השורות הקודמות נכתבו ברצינות: העם היושב בארץ הוא נבון, יודע לקרוא את המתרחש סביבו ויודע: “טובה הארץ מאוד מאוד.
אין לנו ארץ אחרת, המדינה מתפתחת, נכון… גם הפשיעה מתפתחת… השקל הוא אחד המטבעות היציבים בעולם; נגידי בנק ישראל מנסים להחליש אותו מול הדולר… ואינם מצליחים, שונאינו מבית ומבחוץ מנסים למגר אותנו… ואינם מצליחים.
אני חוזר ואומר: בתוך תוכו, יודע כל קוטר ויודעת כל אם קוטרית עברייה: “טובה הארץ מאוד מאוד”.

 

דניאלה, לסיום?

כאשר אני הולכת לעתים בנופים הכחולים, בין כפר חרוב למבוא חמה, אני אומרת לעצמי: כזאת ארץ יפהפייה, היש פלא שכולם חומדים אותה?

אבל מעולם, מעולם, לא קיטרתי עליה ואני דווקא יודעת לקטר. אני כועסת, וגם את זה אני יודעת לא רע, כועסת כאשר אומרים: המדינה לא מסייעת לניצולים, המדינה לא עמדה במחויבות שלה, המדינה לא…

המדינה? ואני רואה בדמיוני מדינה קטנה שעומדת בפינה, מבוישת, סמוקה ודומעת.

הרי לא המדינה היא שגוזלת כספי רש, אלא פקידים ערלי לב, ממסד תאב בצע, רשות אטומה רגשית.

זו אינה שאלת סמנטיקה. כל עוד נמשיך לתלות במדינה את האשם, במקום לבוא חשבון עם האשמים האמתיים, נחריב בהבל פינו את כמיהת הדורות שזכינו לראות בתחייתה. בואו ונחזור לאמץ אותה אל לבנו, מגיע לה.

 

 

 

 

SU
MO
TU
WE
TH
FR
SA
28
29
30
1
2
3
4
5
6
7
8
9
10
11
12
13
14
15
16
17
18
19
20
21
22
23
24
25
26
27
28
29
30
31
1
אירועים שיתקיימו ב 30th אפריל
אירועים שיתקיימו ב 1st מאי
אירועים שיתקיימו ב 2nd מאי
No Events
אירועים שיתקיימו ב 3rd מאי
No Events
אירועים שיתקיימו ב 4th מאי
No Events
אירועים שיתקיימו ב 6th מאי
No Events
אירועים שיתקיימו ב 7th מאי
No Events
אירועים שיתקיימו ב 8th מאי
No Events
אירועים שיתקיימו ב 9th מאי
No Events
אירועים שיתקיימו ב 10th מאי
No Events
אירועים שיתקיימו ב 11th מאי
No Events
אירועים שיתקיימו ב 12th מאי
No Events
אירועים שיתקיימו ב 14th מאי
אירועים שיתקיימו ב 16th מאי
No Events
אירועים שיתקיימו ב 17th מאי
No Events
אירועים שיתקיימו ב 18th מאי
No Events
אירועים שיתקיימו ב 19th מאי
No Events
אירועים שיתקיימו ב 20th מאי
No Events
אירועים שיתקיימו ב 22nd מאי
No Events
אירועים שיתקיימו ב 23rd מאי
No Events
אירועים שיתקיימו ב 24th מאי
No Events
אירועים שיתקיימו ב 25th מאי
No Events
אירועים שיתקיימו ב 26th מאי
No Events
אירועים שיתקיימו ב 27th מאי
אירועים שיתקיימו ב 28th מאי
No Events
אירועים שיתקיימו ב 29th מאי
No Events
אירועים שיתקיימו ב 30th מאי
No Events
אירועים שיתקיימו ב 31st מאי
No Events









מחשבות ודעות

גשר צמח *9924 צ׳יטו טיגו 8 פרו המותג הסיני הגיע לצפון
[adrotate group="2"]

תפריט נגישות

× היי איך נוכל לעזור לך?