“מוזיקה זה לא לרגישים” (חלק א’) – בילגו
בילגו הוא ראפר, היפ–הופיסט זריז, שיש לו מה להגיד. טוב, לכולם יש מה להגיד, אבל לבילגו שווה גם להקשיב. נדרשתי לכאן מכיוון אחר. המפיק של
בילגו הוא ראפר, היפ–הופיסט זריז, שיש לו מה להגיד. טוב, לכולם יש מה להגיד, אבל לבילגו שווה גם להקשיב. נדרשתי לכאן מכיוון אחר. המפיק של
אליזט נולדה בברזיל ועלתה לישראל, מכל הזמנים, קצת לפני מלחמת המפרץ. למדה עברית בחדר האטום וזהו, מי היה מאמין, אלבומה השביעי. היא דוברת שבע שפות
תעצמו רגע עיניים, בעצם לא. רגע. “תראו, אני מראש לא חסיד גדול, כן?”, זהו, עכשיו תעצמו רגע עיניים ותדמיינו את שלום חנוך אומר את המשפט
הנה הסיפור של אדמון: בן 36, נולד בתל אביב. כשהיה בן 20, עבד בנתב“ג הנה הסיפור של אדמון: בן 36, נולד בתל אביב. כשהיה בן
חזרתי. בזמן שלא היית בעמוד הזה, הוציאו אלבומים שלום חנוך, נורית גלרון, איה כורם, שאנן סטריט, סבלימינל ואתה חוזר עם אבי אמתי? 11 גיליונות השארת
“הצ‘רצ‘ילים” ואריק איינשטיין הם התחנות הראשיות של מיקי גבריאלוב, זמר–יוצר שהתחיל את הקריירה בשנות ה-60′. בשנים הארוכות מאז, כתב גבריאלוב לעצמו ולאחרים, לסדרות טלוויזיה, הופיע,
אלבום חדש של דיוויד ברוזה בבית של לימון. הסיפור היה כך: חוויאר לימון, מפיק הפלמנקו הבולט בספרד, הזמין את ברוזה לעשות אצלו תקליט. לימון הפיק
צוחקים בפרצוף של התעשייה, הוציאו סחרוף וטסה אלבום משותף, בלי סינגלים מקדימים, בלי יח“צ, ככה, בום. דווקא מאוד מתאים לתקופה. הרי שום דבר פה כבר
נורית האן זיגלר, זיגי בשבילכם, היא זמרת–יוצרת שגילתה את עצמה מאוד מאוחר, ממש לייט–לייט–בלומר. אבל גיל הוא רק מספר, אומרים כל מי שנאחזים במשפט הזה
חבורת אטומיק כמאמר האדמו“ר, לקחתי לי אחר צהריים חיובי לשבת על שני האלבומים הסמוכים האלה, בגרסאות דיגיטליות. הגרסה דיגיטלית, אבל ההקלטות של “ישן” התנהלו בטכניקות
נגיד שאתם נוסעים בדרך נעמי שמר, נגיד. פונים ברחוב אילנית ומגיעים לכיכר. ימינה זה רחוב האחים והאחיות, שמאלה – שדרות עדנה לב. הווייזל‘ה אומר: צא
מיכאל ריפטין, ממושב ורד יריחו, הוא מוזיקאי מגיל 16. הוא בוגר ביה“ס לאמנויות הבמה “כנפיים” והיה סולן להקת “יורדי הפסגה” בעת לימודיו בביה“ס “רימון“. רק
אוהד שרגאי, מוזיקאי מחונן וזמר עילאי, התחיל בריאליטי מוזיקה, עשה סטאז‘ אצל עילי בוטנר ב“ילדי החוץ” ויש לו גם דברים משל עצמו. גם “אלבומצ‘יק” מכיל
