חברה הישראלית המירה את הזהות הלאומית בזהות מחנאית. כשפוליטיקאי אומר “אנחנו“, הוא לא מתכוון לעם ישראל, אלא למחנה הפוליטי שלו. הוא יגן בכל הכלים על המושחתים מהמחנה שלו ויגנה בכל פה את המושחתים של המחנה היריב
לא הכול פוליטיקה.
לא הכול אידאולוגיה.
לא הכול “שמאל” ו“ימין“.
יש דברים שהם מתחת לפוליטיקה. יש דברים שהם מעל הפוליטיקה.
למשל, שחיתות. השחיתות היא מתחת לפוליטיקה.
כשפוליטיקאי נוטל שוחד, הוא אינו עושה זאת מתוך אידאולוגיה. הוא אינו עושה זאת כדי לקדם השקפת עולם.
כשפוליטיקאי גונב, הוא אינו עושה זאת כדי לשרת את עמו.
כשפוליטיקאי מקבל טובות הנאה (“מתנות“, בכיבוסית) הוא אינו עושה זאת למען בוחריו.
פוליטיקאי שמטריד מינית אינו עושה זאת כדי להגשים את חזון תנועתו.
המאבק בשחיתות הוא מעל הפוליטיקה.
הדרישה ממנהיג ליושר, לטוהר מידות, לניקיון כפיים, לשמירה על החוק, לאזרחות טובה ולדוגמה אישית אינה קשורה לימין או לשמאל, להשקפת עולם מדינית, חברתית, כלכלית, או דתית. מדובר בנורמה, שכל אזרח צריך לדרוש אותה מכל מנהיג, אחת היא אם הוא מן המחנה שלו, או ממחנה יריב.
לא, אתקן את דבריי. כל אזרח צריך לדרוש אותה מכל מנהיג, אך לא באותה מידה. בראש ובראשונה, עליו לדרוש זאת ממנהיגי מחנהו.
למרבה הצער, נוצרה כאן נורמה פסולה – פוליטיזציה של השחיתות. אני אלחם מלחמת חורמה נגד “המושחתים שלכם” ואגן בחירוף נפש על “המושחתים שלנו“.
“לא יהיה כלום“, צועק המנהיג וההמון צורח בעקבותיו: “כי אין כלום” ומריע בתשואות. אין כלום?! מהיכן אתם יודעים? אתם החוקרים? אתם יודעים את תוצאות החקירה? אתם מכירים את הראיות? ירדתם לנבכי החשדות? עומד המנהיג החשוד בפלילים, ובמקום שישתוק וייתן לרשויות לבצע את תפקידן, הוא מקהיל קהלים ומסית
זהו ביטוי קיצוני של אחת התופעות הבעייתיות בחברה הישראלית: המרת הזהות הלאומית בזהות מחנאית. ה“אנחנו” אינו עם ישראל, אינו מדינת ישראל, אינו החברה הישראלית, אלא “הימין“, או “השמאל“. יש לכך ביטויים רבים ועמדתי עליהם לא אחת. כעת, הרעה החולה הזאת חדרה גם לנושא השחיתות.
והקהל מריע
תסמונת “הוא זכאי“, אני מכנה את התופעה. “הוא זכאי” הייתה קריאת הקרב של חסידיו השוטים של אריה דרעי, העבריין ונוטל השוחד. היא החלה, כאשר היו תחקירים בעיתונות שחשפו את מעשי השחיתות שלו, נמשכה – כשנפתחה חקירה פלילית, התעצמה – כשהוגש כתב אישום והגיעה לשיאה – כאשר ערכאה אחר ערכאה הרשיעה אותו. כל הרשעותיו היו על סמך ראיות. אך מי זקוק לראיות? הרי הוא “שלנו” ולכן נתייצב אוטומטית לצדו. אם הוא הורשע, סימן שבית המשפט רודף אותו, כי הוא מזרחי וחרדי.
התופעה מעוררת הפלצות הזאת הוסברה בכך שמדובר בציבור מנוכר למדינת ישראל, לחברה הישראלית; כפי שהם אינם משרתים בצה“ל, כך הם בזים גם לשלטון החוק. אבל, היינו משוכנעים, ברור שתופעה כזאת לא תיתכן במפלגה נורמטיבית, או בזרם נורמטיבי, ממלכתי, ציוני. ברור שלא תיתכן תופעה כזאת בקרב מצביעי “הליכוד“, מפלגת “העבודה“, “הבית היהודי“, “יש עתיד” וכו‘.
והנה, אנו רואים אותה תופעה גם היום, בליכוד.
“לא יהיה כלום“, צועק המנהיג וההמון צורח בעקבותיו: “כי אין כלום” ומריע בתשואות.
אין כלום?! מהיכן אתם יודעים? אתם החוקרים? אתם יודעים את תוצאות החקירה? אתם מכירים את הראיות? ירדתם לנבכי החשדות?
עומד המנהיג החשוד בפלילים, שנמצא בעיצומן של חקירות על חשדות חמורים ביותר ובמקום שישתוק וייתן לרשויות לבצע את תפקידן, הוא מקהיל קהלים ומסית. “השמאל! התקשורת!” והקהל מתמוגג, כאשר הוא מספר בדיחה: “עוד מעט הם יחקרו גם את קאיה” והוא מוסיף ומעצים את הבדיחה: “באזהרה!” והקהל מתפקע מצחוק.
עוד מעט “הם” יחקרו. הם? מי זה “הם“? אה, “השמאל והתקשורת“. כידוע, נתניהו ואשתו ובן דודו ועוזריו ומקורביו לא נחקרו, נחקרים וייחקרו ביחידת להב 433, אלא בחדרי החקירות האפלים של “השמאל והתקשורת“. החקירה לא נעשית על פי הנחיות היועץ המשפטי לממשלה ופרקליטות המדינה, אלא על פי הנחיות זקני השמאל והתקשורת.
והקהל מריע וכל הח“כים והשרים (מלבד בני בגין, צדיק אחד בסדום) מתייצבים. המצלמה מתעכבת על פניהם וניכר בעליל שרבים מהם אינם יודעים כיצד לכבוש את פניהם מפני הבושה. איש אינו קם ואיש אינו אומר “עצור“. למה? כי הם מ–פ–ח–דים!
עומד המנהיג החשוד, האיש שהוא התגלמות המושג “אני, אני, אני“, זה שתמיד “אני הוריתי” ו“אני הנחיתי” ו“אני הראשון שזיהיתי” ומי שרץ לגנוב קרדיט מכל הצלחה של שר ולפתע, הוא נהיה קולקטיביסט. כאשר הוא חשוד בשחיתות, הוא פתאום “אנחנו“. השמאל והתקשורת רודפים “אותנו” ומבצעים “ניסיון הפיכה” נגדנו, כדי להפיל את הימין. אנחנו? מה, מישהו מהקהל המריע נהנה מהסיגרים והשמפניות?
מן הראוי היה שדווקא מצביעי הליכוד, מי שנתנו את קולם לנתניהו, יהיו הראשונים לדרוש חקירה יסודית, קפדנית, כדי להגיע לחקר האמת. הם היו צריכים להיות הראשונים להגן על גורמי האכיפה ושלטון החוק, כדי שיהפכו כל אבן ויבדקו אם החשדות נכונים. למה הם צועקים “אין כלום” כאוטומטים?
גם אולמרט נקט באותן שיטות. גם הוא דקלם “לא היו מעטפות“. גם הוא סיפר ש“הימין הקיצוני“, התקשורת, המשטרה, הפרקליטות, היועץ המשפטי וכל ערכאות בתי המשפט חברו יחדיו כדי לתפור לו תיק, כדי לסכל את השלום, שהוא עמד להביא לישראל ולמזה“ת. אלא שאז, רק קומץ קטנטן של חסידים שוטים קנו את הסחורה ואילו לנתניהו יש גייסות של חסידים, המגוננים עליו ומדקלמים כאוטומטים חסרי יכולת חשיבה ביקורתית ועצמאית את סיסמאותיו.
תמונת מראה
המאבק בשחיתות צריך להיות מעל לפוליטיקה ולאידאולוגיה. למרבה הצער, התמונה של חסידי נתניהו המפגינים למענו היא תמונת הראי של המפגינים נגד היועץ המשפטי, בדרישה להעמיד אותו לדין.
גם אותם, או לפחות את היוזמים, המארגנים והמסיתים, מעניין המאבק בשחיתות כשלג דאשתקד. אילו ביעור השחיתות היה מעניין אותם, הם לא היו פוגעים במכוון בשלטון החוק. הם לא היו מחלישים את היועץ המשפטי לממשלה בטענות שווא, דווקא כאשר הוא זקוק לתמיכה ולחיזוק.
מהי משמעות ההפגנות שלהם? גם הם אינם זקוקים לראיות, גם הם אינם זקוקים לחקירה, גם אותם לא מעניינים הפרטים. הם “יודעים” – הוא אשם. מבחינתם, תפקידה של החקירה אינה לחשוף את האמת, אלא להדיח את נתניהו ולשלוח אותו לכלא. אם זו אינה התוצאה, לשם מה צריך חקירה? היא מיותרת. הם מפגינים נגד היועץ, על כך שטרם סיפק את הסחורה ולא מימש את ציפיותיהם.
מה יקרה אם היועץ המשפטי יגיש כתב אישום? הם יעברו להפגין ליד בתי השופטים, כדי להבטיח שיפסקו “נכון“?
אני בוטח ביועץ המשפטי לממשלה, שלא יושפע מהפגנותיהם, אבל אם הוא יחליט להגיש כתב אישום, רבים יטענו שהוא נכנע ללחץ המפגינים. זאת התוצאה היחידה שהם יכולים להשיג.
שלטון החוק בישראל מצוי במתקפה דו–ראשית, הן מצד המפגינים נגד היועץ והן מצד חסידי נתניהו. אלה ואלה פוגעים במלחמה בשחיתות, כי הם מכפיפים אותה לאינטרסים פוליטיים.
