אי אפשר למסגר את מאיר אריאל בשום קופסה פוליטית. אם יש דבר שהוא סלד ממנו, הוא עֶדְריות, אמירת “מה שצריך”, כי זאת מצוות הברנז’ה. בשירו “דאווין של שיר מחאה”, לועג מאיר אריאל לזמרי המחאה האוטומטיים
אחד המיתוסים הנפוצים על מאיר אריאל הוא ששירו “ירושלים של ברזל” הוא שיר מחאה – קונטרה ל”ירושלים של זהב”. בעוד “ירושלים של זהב” מסמל את הערגה לשלמות ירושלים, “ירושלים של ברזל” חותר תחת הקונצנזוס הזה.
מזה שנים רבות, אני יוצא נגד המיתוס הזה. במאמרים רבים ובהרצאות רבות, הוכחתי שאין שחר לטענה הזאת. “ירושלים של זהב” היה קינה שכתבה נעמי שמר על העיר המחולקת ובלבה חומה. “ירושלים של ברזל” הוא גרסת הלוחמים, משחררי ירושלים, שמאיר אריאל נמנה עליהם; גרסה משלימה, שבה הוא משיב לה שהנה, ירושלים שוחררה, המציאות השתנתה.
“הלא לחומותייך קראנו דרור”, מצהיר אריאל, ומספר ש”באנו להרחיב גבולייך” ומצאנו בך, בירושלים, “לב אוהב”. ובתשובה ל”איכה יבשו בורות המים/ כיכר השוק ריקה/ ואין פוקד את הר הבית/ בעיר העתיקה// ובמערות אשר בסלע/ מייללות רוחות/ ואין פוקד את ים המלח/ בדרך יריחו”, כתב אריאל למחרת שחרור העיר: “עכשיו אפשר אל ים המלח/ בדרך יריחו// עכשיו אפשר אל הר הבית/ וכותל מערב”.
שירו של מאיר אריאל דומה מאוד במסריו לבית שהוסיפה נעמי שמר לאחר השחרור: “חזרנו אל בורות המים/ לשוק ולכיכר/ שופר קורא בהר הבית/ בעיר העתיקה” וגו’.
יש המנמקים את מיתוס שיר המחאה בהתייחסותו של מאיר אריאל למחיר הדמים של השחרור, ובעיקר לשורה “כמעט כולך זהב”, שכביכול חותרת תחת “אשר כולה זהב”. ולא היא; ודאי שהוא מתייחס למחיר שחבריו והוא שילמו. כן, “כמעט כולך זהב”, בשל האובדן והאבל. אך אין בכך כל מחאה.
תגובות שקיבלתי מלוחמים שלחמו כתף אל כתף עם מאיר אריאל בקרבות, אוששו את טענתי ללא סייג.
כשקראתי את הביוגרפיה של מאיר אריאל, “ארול אחד”, שכתב ניסים קלדרון, עניין אותי מאוד איזו גרסה הוא יציג בנדון – גרסת המחאה החתרנית, או גרסת השיר המשלים. כיוון שאני מודע להשקפותיו הפוליטיות של קלדרון, חששתי מפני הצגת מיתוס המחאה כמסר המרכזי.
אילו הייתה עומדת על הפרק נסיגה הכוללת עקירת יישובים, האם אריאל היה תומך בה? להערכתי, הוא היה מתנגד לה, כפי שהביע התנגדות להסכם שלום עם סוריה שכרוך בעקירת יישובים. הוא היה מתנגד לכך מסיבות מוסריות, הומניסטיות.
קלדרון הציג את שתי הגרסאות. הוא בפירוש ניתח בהגינות את השיר כשיר משלים ל”ירושלים של זהב”. הוא הציג זאת לא רק באמצעות מילות השיר, אלא גם בציטוט ראיונות עם מאיר אריאל מאותה תקופה, המחזקות זאת. “המילים שנתנו לי את הדחף לזֶמֶר הן המילים של נעמי שמר על הר הבית שאין פוקדו”, הוא אמר במפגש עם שולי נתן, במשמרות. שולי נתן אמרה לו: “כששמעתי את המילים שלך, הייתי נרגשת. המעמד שבו הושמעו לראשונה נתן להם עוצמה של הרגשה משותפת אחת”. העיתונאית שסיקרה את המפגש היטיבה לתארו בכותרת: “שולי נשאה תפילה – הצנחן אריאל הגשימה” ועוד ציטוטים ברוח זו.
מצד שני, קלדרון סבור שיש בשיר גם התרסה, אבל לא התרסה נגד שחרור העיר והוא מדגיש שלא במקרה, אין מדובר בו על “כיבוש”, אלא על ההתעלמות מן החללים, ממחיר הדמים. כאמור, איני מקבל זאת. בכלל, הנראטיב לפיו שירי מלחמת ששת הימים התעלמו ממחיר הדמים הוא “עובדות אלטרנטיביות” במלוא מובן המילה ובכוונתי להוכיח זאת במאמר נפרד.
אולם למדתי מן הספר, שמאיר אריאל עצמו, בסוף שנות ה-80′, התבטא כלפי השיר באופן שהציג אותו כשיר מחאה. “ניסיתי לזרוק על ‘ירושלים של זהב’ קצת בוץ. אנשים שמו הצדה את העובדה שהמסר היה הפוך ואימצו אותו כחלק מההתלהבות שאחזה בעם. האקסטזה הזאת מסוכנת בעיניי. אני חושב שהיא אפשרה את הבלגן שאנחנו תקועים בו היום”, ועוד ביטויים מסוג זה.
אז מהי האמת? האמת היא שיש הבדל בין מאיר אריאל, שכתב את השיר הזה ב-67′ למאיר אריאל, שהתייחס אליו ב-89′. בעיקר ניתן ללמוד מכך, על מה שמאיר אריאל עצמו הגדיר, בשיר אחר, בנושא אחר: “לכל הכיוונים נפתח/ והתשוקה לכל כיוון/ אותי הורסת”.
כל ניסיון למצֵב את מאיר אריאל כמבטא צד מובהק של המפה הפוליטית, מחמיץ את ייחודיותו, מורכבותו וגישתו האינדיבידואליסטית של מאיר אריאל. גישתו הייתה ייחודית ושונה מכל דוֹגמה וגם לא תמיד עקבית, כיוון שהיא מבטאת את התשוקה לכל כיוון. כשמדובר על “תשוקה לכל כיוון”, אין הכוונה למין אמצע משמים, שאין בו מזה ולא מזה, אלא עמדה שיש בה הן את התשוקה לחבלי ארץ ישראל ולהכאת שורשים בהם והן את המחאה על עוולות וצעדים בלתי מוסריים, הנעשים בשם אותה תשוקה.
אי אפשר למסגר את מאיר אריאל בשום קופסה פוליטית. אם יש דבר שהוא סלד ממנו, הוא עֶדְריות, אמירת “מה שצריך”, כי זאת מצוות הברנז’ה. בשירו “דאווין של שיר מחאה”, לועג מאיר אריאל לזמרי המחאה האוטומטיים. הוא מתאר חבורה הדוניסטית דקדנטית של הבוהמה ובפזמון הוא מביע את דעתו על ערכם של שירי המחאה האוטומטיים של אותה קבוצה. “המים נוזלים, המים אוזלים, המים יורדים” וברור למה הוא מדמה את אותם השירים. “אז מה הדאווין של שירי מחאה/ כל פעם חוזרים לאותה נקודה מה שלא תעשה/ המים יורדים”.
קלדרון מפרש את השיר הזה הפוך לגמרי ממני. לטענתו “זה שיר מבריק על מחאה שאיבדה את אופייה כמחאה, שנעשתה לדאווין של שיחת סלון נואשת, לנוכח הכיבוש שהולך ומעמיק”. הוא מדגים זאת בהערה: “הוא יצר סימפוניה של שובביות התודעה, שפוגשת מציאות פוליטית, שאין בה שום שובבות. הלץ שבמאיר אריאל שאל בשיר הזה מה מצחיק ומה מצחיק עד בכי [“כמו ששם צחקנו לא בכינו שנים”, א.ה.], במציאות שבה התנחלויות הולכות ומתרבות תחת שמות מכובסים כמו ‘היאחזות הנח”ל מלכישוע’ “. אילו טרח קלדרון לבדוק, היה מגלה שהיאחזות הנח”ל מלכישוע הייתה בכלל בתוך הקו הירוק, על הגלבוע, כך שכל הטענה הזאת מופרכת. אולם דוגמה זו ממחישה את מה שאני רואה כבעיה המרכזית בביוגרפיה המצוינת שכתב קלדרון: הוא החמיץ את הבנת דרכו הפוליטית המורכבת של מאיר אריאל והציג אותה דרך המשקפים הפוליטיים שלו.
“מדרש יונתי”
קלדרון מספר על השתתפותו של מאיר אריאל בכנס “השמאל עם הגולן” (אם כי הוא טעה בתיארוך האירוע, שהתקיים באחד במאי, 1995 ולא בספטמבר, 1994, כפי שכתב בספר). בנאומו בכנס, הוא הביע התנגדות נחרצת לכל הסכם שיכלול פינוי יישובים. בהמשך דבריו, במשפט שלא צוטט בספר, הוא הסביר זאת בכך, שעקירת יישובים היא מעשה בלתי מוסרי המנוגד לערך השלום. הוא אף אמר, שהריבונות אינה מעניינת אותו ואם ישאירו את היישובים, אין לו כל בעיה בכך שהריבונות תעבור לידי סוריה.
אם הוא התנגד לעקירת יישובים בהסכם עם סוריה, האם הוא היה נותן ידו להסכם עם הפלשתינאים, שיכלול עקירת יישובי יהודה ושומרון, שכבר אז מנו למעלה ממאה אלף איש? פעמים רבות הגדיר אותו קלדרון כמתנגד לכיבוש וכאיש שמאל, אך הוא עצמו מציין שהוא התבטא בתמיכה מנסיגה מכל השטחים, אך ללא פינוי יישובים. “כשם שיש אזרחים ערבים בישראל, הציע, יהיו אזרחים יהודים במדינה הפלשתינאית”. אילו הייתה עומדת על הפרק נסיגה הכוללת עקירת יישובים, האם אריאל היה תומך בה? להערכתי, הוא היה מתנגד לה, כפי שהביע התנגדות להסכם שלום עם סוריה שכרוך בעקירת יישובים. הוא היה מתנגד לכך מסיבות מוסריות, הומניסטיות.
הגישה ההומניסטית, המוסרית, הביאה אותו לכתיבת השיר הפוליטי הבוטה ביותר שלו, “מדרש יונתי”. בשיר זה, הוא מחה בחריפות נגד עוולות שלטענתו ישראל מבצעת כלפי הפלשתינאים ביהודה, שומרון וירושלים.
מה לך כל כך נמרץ שלוח
להתגרד על הסכין?
די כבר תן גם לסכין לנוח –
כן, רד מהסכין.
ושמיטה כהלכה אתה כבר יודע לעשות
שאתה רץ לקחת עוד ועוד אדמות?
בספק מרמה, בחשד גזל,
בחסות חשיכה בחסינות מושל?
הזו גאולה? הזה כבודה?
כגנב במחתרת יהודה?
ולמי תמכור את “שדך” בשנת שמיטה
או אולי תתאסלם או תתנצר לשנה?
ולפני מי תיתמם שביעית אחר שביעית
בעוד האדמה אשר תחתיך כשפחה נשבית?
בעיני מי זה מוצא חן?
אדמה אתה לוקח – גאולה לא נותן?
או אולי אצבעותיך
הדוקות מאוד מאוד מאוד מאוד מאוד –
מאומנות להרפות? מיומנות לשחרר?
מתורגלות לשמוט?
שיר קשה ובוטה, שיר עצוב וכועס; גם המנגינה הכעוסה שלו וגם המילים הבוטות שלו אינם אופייניים למאיר אריאל. ניכר בו שהוא נכתב מתוך כעס עצום.
אולם גם בשיר הזה, אין הוא מציע פתרון מדיני, אלא הוא דורש יחס מוסרי, הוגן והומניסטי לבני האדם, בדיוק כמו בהתנגדותו לעקירת יישובים. גם בשיר הזה לא מופיעה המילה “כיבוש”, ובטח לא “נסיגה”. להפך, יש כאן מוטיב חשוב נוסף, אופייני מאוד למאיר אריאל: הוא הכניס אל תוך השיר שורות משירו של אלכסנדר פן “אדמה אדמתי, רחומה עד מותי”. אין לזלזל בשורה הזאת, כי בלעדיה אי אפשר להבין את המסר המורכב של השיר. המסר הוא שמאיר אריאל רואה באותם שטחים, בירושלים המוזכרת בשיר בשמה, כ”אדמה אדמתי”. איננו זרים בה. איננו כובשים בה ודווקא לכן, עלינו להתייחס בהגינות ליושביה, מתוך האחריות שלנו כלפי ארצנו. אחריות לנהל אותה בדרכי אמת וצדק, כפי שהוא מסיים את השיר:
לו רק הראיני את מראיך,
השמיעני קולך.
אמת וצדק בשעריך,
– זה נאווה מראך!
– זה ערב קולך!
– חן בעיני דודך!
“דרך ארץ”
המסר הזה מופיע גם בשירו “דרך ארץ”, שנכתב באותה תקופה. גם לשיר זה הוא הכניס את “אדמה אדמתי”.
“דרך ארץ, אדמה, אדמתי/ דרך גבר בעלמה, עלמתי”. הדרך הראויה לגבר בעלמה, היא דרך ארץ. לא בכוח, לא באלימות, לא במתח – בדרך ארץ. רק בדרך זו, העלמה תהיה “עלמתי”, עלמתו של הגבר. כך בדיוק ביחסים בין העם והארץ. גם לארץ, גם לאדמה, יש לגשת בדרך ארץ, במתינות. המושג “דרך ארץ” מקבל כאן משמעות חדשה. “דרך ארץ” פירושו הדרך של הארץ, הדרך שראוי לנהוג בה כלפי הארץ. דרך ארץ לארץ, דרך ארץ לאדמה.
“דרך ארץ, אדמה אדמתי”. גם בתוכחתו כלפי העם, על האופן הכוחני שבה הוא כופה את עצמו על הארץ, מאיר אריאל מקפיד לזכור ולהזכיר את השייכות של ארץ ישראל לעם ישראל. “אדמה, אדמתי”. מאיר אריאל לעולם לא יאשים אותנו ב”קולוניאליזם”, ב”כיבוש”. אולם דווקא העובדה שזו ארצנו, שהאדמה הזאת היא אדמתי, מחייבת אותנו לאחריות, לדרך ארץ.
צירוף המילים “אדמה אדמתי” לקוח משירו של אלכסנדר פן “על גבעות שייח’ אברק”. השיר הזה מדבר על הברית בין העם והארץ שאוּרְשָׂה בדם, “שאדם ונדם”. הברית היא נצחית – “אורי שמש – לעד בחרתיה, ביומי ולילי לי יהוד עמלי”. אבל היא מחייבת. היא מחייבת עמל, והיא מחייבת, בשבועה, התנהגות מוסרית: “כי צִוָנִי חֵרוּת האדם הפשוט”. המוסר, ההומניזם, הדבקות בערכים של חרות האדם, של צדק, של שוויון, הם חלק בלתי נפרד מן הברית עם הארץ. בלעדיהם, אין ארץ, כפי שבלי דרך ארץ, אין תורה.
“על ארץ מוותרים רק בלב”
ב-1997, כתב מאיר אריאל שיר פוליטי מובהק – “על ארץ מוותרים רק בלב”. גם שיר זה, מבטא את ה”לכל הכיוונים נפתח”. מצד אחד, יש בו מסר ברור של אהבת מולדת, של קשר עם ארץ ישראל, כאשר ברור שאין המדובר בכיבוש. מצד שני, הוא מסביר שאת התשוקה הזאת, לא חייבים לבטא באמצעות ריבונות מדינית וויתור של המדינה על חלקי הארץ אינו ויתור על הארץ, כל עוד לא חדלה האהבה אליה. על ארץ מוותרים רק בלב ואם לא נוותר עליה בלב, היא תהיה שלנו, גם ללא ריבונות על כולה.
על ארץ מוותרים רק בלב
ארץ שוכחים רק בלב
על ארץ מוותרים רק בלב.
הארץ הזאת כבר החליפה
עמים ואומות כשמלה
כמו תכשיטים רק שומרת
על השמות שקיבלה.
החליפה אותי פעמיים
כמעט שהייתי אחר
אך זה לי אלף שנים ועוד אלף
שלא מוותר על גרגר –
על ארץ מוותרים רק בלב.
ובהמשך השיר הוא כותב:
ורק מידי נשמטה לי
מיד נלכדה בלבי
ובלבי אחזתיה
שלא תשכח ימיני.
את השיר פרסם מאיר אריאל בטור שהיה לו באותם ימים ב”מקור ראשון”. הוא פרסם אותו במתכונת של דף גמרא. במרכז – השיר עצמו. מצדו האחד – פירוש לשיר. ומצדו האחר – “פירוש לפירוש”. כך שלפחות בשיר הזה, לא הותיר אריאל מקום לפרשנויות. הפירוש נפתח במשפט: “כל ויתור על ריבונות של ישראל על חלקי ארץ, אין בו כדי ויתור של עם ישראל על ארץ ישראל. כי ארץ היא יותר ממדינה”. מבחינתו, ניתן לוותר על הריבונות המדינית, אך לא על הזיקה לארץ ישראל, שביטויה הוא התיישבות. לכן, נכונותו לוויתורים מדיניים, מותנית בכך שלא ייעקרו יישובים.
קלדרון מסביר בספרו, שמאיר אריאל הקפיד לתת את השיר הזה דווקא לביצועו של יהורם גאון, שכמוהו “שלא כמו רוב האמנים בישראל, סירב להגדיר את השליטה בשטחים כמצב של כיבוש”. יתר על כן, גאון סיפר לקלדרון, שאף שהדברים היו ברורים לו, “ליתר ביטחון הוא שאל אותו [את אריאל, א.ה] והוא אישר לו שאכן לכך התכוון”. כאן אני מתחבר מאוד למשפט שכתב על כך קלדרון: “הוא רצה שהביצוע לשיר יתגרה בדיכוטומיה השגורה שבין ימין ושמאל”. מדויק.
אך בהתייחסו לשיר, נהג קלדרון, לטעמי, בחוסר הגינות כלפי מאיר אריאל. באותה תקופה, השמיע מאיר אריאל כמה התבטאויות מוזרות, בעייתיות, פרובוקטיביות. בכלל, מצבו הנפשי לא היה אז במיטבו והוא הלך והסתגר. קלדרון משייך את השיר הזה, ברמיזה, לאותן התבטאויות ופרובוקציות.
והרי קלדרון עצמו הפריד בין אותן פרובוקציות לבין יצירתו באותם ימים. “היצירתיות לא נטשה את מאיר אריאל האמן, גם כאשר מאיר אריאל האיש הלך והסתבך, הלך ונחנק”. והן השיר הזה הוא שיר עמוק, שהושקע בו עמל רב, הושקעה בו מחשבה רבה.
יתר על כן, גם באשר להתבטאויותיו הפוליטיות באותה תקופה כתב קלדרון: “יהיה זה מוגזם ומעוות לומר שמאיר אריאל עסק רק בפרובוקציות בשנותיו האחרונות. ב-9 במאי, הוא השתתף עם מוזיקאים נוספים בעצרת בכיכר רבין בתל אביב נגד הכפייה הדתית”. האם הגדרת הפרובוקציה שמורה לעמדות שאינן עמדותיו של קלדרון?
בעיניי, השתתפותו של אריאל באותה עצרת מבהירה היטב את מורכבותו. באותה תקופה, היה אריאל שקוע עמוק באמונה, בדת, בשיאו של תהליך “התחזקות” ממושך ודווקא אז הוא השתתף בהפגנה הזאת, כיוון שהוא הפריד בין האמונה הדתית, לבין הריבונות המדינית. כפי שהוא הפריד בין התיישבות וריבונות. כפי שהוא הפריד בין ויתור על ריבונות לוויתור על הארץ.
“נרקומן ציבור”
ב-1990, לאחר “התרגיל המסריח”, השתתפתי בהפגנה בגן הוורדים בירושלים נגד הסיאוב בפוליטיקה הישראלית, תחת הכותרת “מושחתים נמאסתם”. מאיר אריאל השתתף בהפגנה, ושר בה את שירו “נרקומן ציבור”. זהו שיר חריף ומושחז נגד הפוליטיקאים והפוליטיקה. אבל, האם ניתן לקיים דמוקרטיה בלי פוליטיקה?
בראיונות רבים, יצא מאיר אריאל נגד המפלגות, ואמר שכבר שְׁמָן מעיד על הבעייתיות שבהן, כי הן מבטאות פלגנות במקום אחדות. האם יש דמוקרטיה בלי פלגים, בלי מפלגות?
בשירו “דמוקראסי” הוא יורד קשות על הדמוקרטיה, מציג אותה כחשפנית גסה ובהמית.
האם הוא התנגד לדמוקרטיה? האם הוא העדיף דיקטטורה? חלילה. הוא היה מעדיף לראות את החיים מתנהלים בדמוקרטיה ישירה, וולונטרית, כמו באסיפת קיבוץ. היה בו מרכיב אנרכיסטי מובהק, של סלידה מממסד, מפוליטיקה, ממדינה, מריבונות. זהו מרכיב מרכזי באישיותו, משחר נעוריו, בהשפעת אחד משני הפלגים שייסדו את קיבוצו, משמרות – אנשי תנועת “גורדוניה”.
כותב קלדרון: “מכאן גם ההסתייגות שהייתה להם ממבנים ארגוניים סדורים מדי, רציונליים מדי. היה ב’גורדוניה’ יותר מֵזיק אנרכיסטי שחשד במפלגות, בבתי נבחרים, בלחצים ארגוניים שמצמיתים את הנפש ואת כוחה של הנפש לעשות גדולות. מאיר אריאל הקשיב לנימה ההווייתית הזאת, ולנימה האנרכיסטית הזאת, מתוך צורך פנימי חזק, והביא אותה אחר כך אל שיריו הבשלים”. ההסבר הזה מבהיר את תפיסתו הייחודית של אריאל, שאינה ימין ואינה שמאל, אינה מתאימה עצמה לקופסאות ודוגמות, כשהוא קרוע ב”תשוקה לכל כיוון”.
הייתה בספר התייחסות נוספת לגולן. מאיר אריאל השתתף בשיחה במשמרות שתועדה בקובץ “בין צעירים”. הדיון בה נסוב סביב השאלה מה המשימה החשובה יותר לדור הצעיר בקיבוץ – להקים יישובים חדשים בגולן, או להישאר ביישובים שהקימו ההורים, כדי להמשיך את מפעלם, שלא ייפול?
בכך אגע במאמרי בשבוע הבא. כאן אסיים בציטוט הערה ביקורתית של נסים קלדרון, על אותה שיחה, המעידה על הטייתו, שפגעה בניתוח השקפתו של מאיר אריאל: “שאלת הגולן כשטח כבוש כלל לא עלתה כאן”.
