התנור בימי המשנה והתלמוד היה עשוי חרס וככל הנראה היה כלי נייד, שכן מצאנו במשנה (פסחים) את התנור כאחד הכלים שאישה שואלת משכנתה
בימים שכאלה, כשהשמים אפורים והגשם דופק על הגג, אין כמו להתכרבל ליד התנור ולקרוא ספר טוב או… כתבה על התנור בימי המשנה והתלמוד…
בחצר המשותפת לכמה בתים, היו הנשים מבשלות ואופות ואפילו “שלש נשים לשות כאחת ואופות בתנור אחד זו אחר זו…”, (משנה, פסחים ג, ד). אולם בימים סגריריים שכאלה, בעלת הבית ודאי ויתרה על התענוג המפוקפק הכרוך ביציאה החוצה וביכרה את התנור שבביתה. התנור, שהיה עשוי על פי רוב חרס, הובא מבית האומן בטרם צרף אותו ותהליך הצריפה התרחש מאליו בעת הסקתו והשימוש הראשוני בו.
מה תעשה האישה, אם בעת הבישול אזל המלח? הרי לשם כך קיימים שכנים… בין הכלים ששואלת אישה משכנתה נזכרים הנפה, הרחיים וכן התנור. מכאן שמדובר בחפץ נייד, הניתן להעברה (אף על פי שהיו קיימים גם תנורים המחוברים לקרקע). בעת הסקת התנור, הייתה האישה לשה את הבצק ומשתפח, הייתה מדביקה אותו אל דופן התנור הפנימית בידה(!!!), אותה ציננה בכלי עם מים קרים… אולם יד לוהטת ובטן מלאה עדיפה על בטן מקרקרת.
המשנה מספרת על רבי חנינא, אשר היה עני מרוד עד כדי כך, שאשתו הייתה מסיקה בתנור זרדים ועצים, כדי שיעלה עשן והשכנות יחשבו שבתנורה מתבשלים מאכלים. בני התקופה הקפידו על קיום ההלכה היהודית הקובעת כי כלי חרס, בניגוד לזה העשוי אבן, עלול להיטמא, כך במקרה שנפל שרץ לתוך תנור חרס, התנור וכן מה שהתבשל בו טמאים ופסולים לשימוש. בסרט “תנורו של עכנאי”, המוקרן בפארק קצרין, ניתן לצפות בסיפור על ויכוח שגרתי בדיני טומאה וטהרה, סביב תנור. סיפור אשר התפתח לדרמה, שסופה טרגי.
