רונית אוחנה מכפר חרוב היא במאית הצגת הסיום של התיאטרון הקהילתי בקצרין, “טקסי מנשה”. מלבד התיאטרון הקהילתי של קצרין, רונית מביימת את תיאטרון החובבים פאוזה, מנחה סדנאות תיאטרון ואימפרוביזציה, וחתומה על הטקסי של “טקסי מנשה”
“טקסי מנשה”, כך נקראת הצגת הסיום של התיאטרון הקהילתי בקצרין, שתתקיים ב-9.7. לקראת האירוע המיוחד, השבוע מתארחת במדור הבימאית רונית אוחנה מכפר חרוב. רונית נשואה ליגאל, איש מיוחד במינו, יוצר רב תחומי והבעלים של “פאוזה בית הפקות”, היא אמא לאריאל בת התשע שלומדת בביה”ס הדמוקרטי כנף, ולאיתמר בן השש שמסיים השנה את מסלול הגן.
איך הגעת דווקא לחיים בכפר חרוב?
יגאל ואני הגענו לכפר חרוב לפני תשע שנים מפרדס חנה, לאחר שגרנו בת”א והוד השרון. הייתה לנו רוויה מהחיים במרכז, מהרעש, הלחץ, תחושת העומס. הרצון להקים משפחה הוליד איתו את הרצון והצורך במרחב שקט, ירוק בעיניים וצלול. בחרנו שלושה יישובים ע”פ השם בלבד, כי לא הכרנו, וכפר חרוב היה המקום הראשון ברשימה. אפילו לא התייעצנו עם המשפחות שלנו, זה היה “כן” כ”כ ברור.
כמה שנים את בתחום הבימוי ובמה עסקת לפני כן?
למדתי בימוי תיאטרון בסמינר הקיבוצים, ומרגע שסיימתי את הלימודים אני עוסקת בבימוי. אני עוסקת גם בכתיבה לבמה, בהנחיית מגוון סדנאות תיאטרון ואימפרוביזציה ולאורך השנים ביימתי מגוון רחב של מופעי עשור ביישובים והצגות סיום בבי”ס תיכון.
כמו כן אני מורה לתיאטרון ובימוי במדרשת בת ח”ן לנשים, מנחה ומביימת את קבוצת תיאטרון החובבים פאוזה, ואת התיאטרון הקהילתי של קצרין. אני מרגישה שנפלה בחלקי זכות גדולה. היכולת לעסוק בעבודה שאני אוהבת, שמשאירה אותי כל הזמן במקום של יצירה ותנועה, חקירה והעמקה פנימה, והמון חופש פעולה.
במה שונה העבודה עם תיאטרון קהילתי לעומת קבוצות שחקנים אחרות שאיתן עבדת?
העבודה בתיאטרון קהילתי שונה מעבודה עם שחקנים מקצועיים, כבר בהנחת היסוד שלה. לעומת עבודה עם שחקנים מקצועיים כשהמטרה היא הצגה, בעבודה עם שחקנים חובבים יש את המרחב הפתוח לעבודת רוחב כזאת. מסע מרתק אל כל מיני מקומות פנימיים, עבודה על שכלול מיומנויות “טכניות” ו”תיאטרוניות”, אבל הכל עובר דרך המקום האישי, הרגשי, האמיתי של המשתתפים. בורכתי בקבוצות מדהימות של אנשים, גם בקצרין וגם בכפר חרוב.
במה עוסקת ההצגה “טקסי מנשה” שתעלה בקרוב?
ההצגה החדשה של התיאטרון הקהילתי בקצרין, עוסקת במקבץ של דמויות, שבדומה לרוב הדמויות שמעניין לראות על הבמה – חיות בתפר הזה שבין מימוש להחמצה, בין מאבק לוויתור, בין ביטוי אמיתי לשתיקה וכיסוי. את כל הסצנות שנעלה על הבמה כתב יאיר פקר, מחזאי מוכשר שאף יגיע להצגה בחודש יולי. היות ומדובר במחזות קצרים ונפרדים, תפרתי עבורם סיפור מסגרת שמתרחש במונית של מנשה (טקסי מנשה), דמות שיצרתי עבור ההצגה ומסייעת לחבר יחדיו את כל החלקים לשלם אחד.
מה החוויה הכי חזקה שלך מהעבודה בתיאטרון הקהילתי של קצרין?
אני חושבת שהדבר שמאפיין מאוד ברור את חבורת השחקנים בקצרין, היא חום אנושי, פתיחות גדולה, רצון אמיתי ובוער ללמוד ולהתפתח עוד ועוד. מדובר באנשים שמגיעים מיום עבודה ארוך, אבל ברגע שנכנסים פנימה לחלל העבודה – מקלפים מעליהם את שכבות היומיום וצוללים פנימה, אל הלא נודע.
אם היה משהו אחד שיכולת להעתיק מתל אביב לגולן, מה הוא היה?
קשה לי להסתפק בדבר אחד… לקפוץ ברגל ממקום למקום. בתי קפה מתחת לבית, והיכולת ללכת לאיבוד ברחובות העיר.
מה הרגע הכי מוזר\ מצחיק שיצא לך לחוות כבימאית?
לפני המון שנים, טרום עידן הפלאפון, נתקענו השחקנים ואני עם האוטו בדרך להצגה בבית עגנון בירושלים. השחקנית שלי כבר הייתה מאופרת בכבדות להצגה, ועל הראש היו לה תוספות שיער ותסרוקת גרנדיוזית מאד. עמדנו לצד האוטו התקוע באמצע העליות וניסינו למצוא טרמפ, אבל כל מי שכבר האט הסתכל על אסנת בכזאת תדהמה ובעתה, שלקח לנו המון זמן להגיע לתיאטרון…
אם לא היית בימאית, באיזה תחום היית עוסקת?
הייתי כותבת.
מה את אוהבת לעשות בזמנך הפנוי?
לקרוא, לבלות עם המשפחה שלי, לשמוע מוסיקה, לרקוד כשמתאפשר וגם להיות בשקט עם עצמי ולא “לעשות” כלום.
מה את הכי אוהבת לקרוא ב”שישי בגולן”?
כתבות שנוגעות לתרבות ולחינוך.
