שבועיים ושנתיים. זה אורכו של ההיריון שבסופו, פתאום נולד לי ספר. בסוף, בקצה המסלול, גם זה קרה פתאום, בעוד שבועיים של עבודה סביב השעון. כמו הקילומטר האחרון של סוף מסע כומתה, ביחידות שבהן מתירים להורים להצטרף להליכת-ריצה של אהובי ליבם המפורקים, שטופי נהר הזיעה תחת משא האלונקה הנפתחת לאקורד הסיום.
אבל לשבועיים האחרונים של האטרף קדמו שנתיים של בישול על אש קטנה. זה קרה בגלל פרוץ מלחמת צוק איתן. את המלחמות שלנו בעזה אני נוהגת לבלות באשקלון. בגולן ממש משעמם בעשור וחצי האחרונים, ברוך ה’. שתי פרות חוצות לאיטן כביש, משפחת חזירים עושה את זה בריצה, שלושה שלטים יפהפיים נוספים על שביל הגולן, והאוטו דואר מאחר חמש דקות שלמות להגיע לחצר המשק בקול ענות צפירה. בדרום, לעומת זאת, אותה שעה עצמה, ממש מלא אקשן. אני אורזת תרמיל ויורדת לשם. חוברת לגרעין התורני ולמרכז הנוער של העירייה. “דווקא עכשיו, חופשה באשקלון”. עמוק בלילות, בתום יום עבודה בחוצות העיר ובמקלטיה, ואחר חדשות הלילה והתמונות הנוראות של יפֵי הבלורית והתואר ששילמנו אותו יום במערכה מול עזה עזת הפנים, אני מנסה להשלים את הספר על מחשב חבריי עקורי גוש קטיף. “עם גפרורים בעיניים”, אני לא ממש מצליחה גדולות ונצורות, אבל לעומת זאת די מצליחה במשימה חשובה אחרת: להגיע למיטה מספיק שדודה, כדי להספיק רק הרהור טרוף אחד ותפילה מעומק לב על בני הלוחם שתי אצבעות משם בסִמטאות סג’עייה.
ממש בהבזק של שנייה נולד בי הרעיון לכתוב את הספר. זה היה שבועות אחדים לפני “יום קשת”, יום ההולדת של היישוב. אותה שנה חגגה קשת ארבעים להולדתה. “בן ארבעים – לְבִינָה”, אומרת המשנה; לבינה מתוך התבוננות. בתור מי שהגיעה לבונקר שבו נולדה קשת במעבה אדמת קוניטרה ביום השישי להיווסדה, ונחשבת משכבר הימים לנוסטלגיסטית צמרת, ניצתה בי ההכרה, בדיוק ליד שיח ההדס על השביל הביתה, שהסיפור של קשת חייב להיות מסופר. חשבתי על “הַנְחלָה”. ראיתי לנגד העיניים את הדור הצעיר. אבל ככל שהתקדמה הכתיבה, ושלחתי פרקים ממנה לְהורים לבני נעורים לקבלת משוב כן ופתוח מפיהם – הייתה חוזרת אליי בערך אותה תגובת ההורה בנוסח כזה או אחר: “טוב, אני אקנה את הספר לילדים שלי כשיצא, אבל אני תפסתי קודם, שיהיה ברור”!
נאלצתי להבין שאף שקהל היעד המוצהר שלי הוא גילאי הנעורים – יש לי גם קוראים מבוגרים שמציצים מעל כתפיהם וקוראים אִתם ביחד, או לפניהם. כך הלך הקונספט של הספר והשתנה, או התדייק: הוא לבש גוון תיעודי, שזור באדרת הסיפורית-חווייתית שהוא עוטה למִן השורה ראשונה של הפרק הראשון, “גֶּפילטֶע פִיש בזלת”. לא שכחתי לרגע את קהל היעד המקורי, ונשארתי מחויבת לו – בעולם המושגים, בחוויות, בבחירת מילים; בחיפוש אחר דרך יצירתית להנגיש לנוער מושגים או מחשבות, אבל כל זה מבלי לגרום עלבון אינטלקטואלי או שעמום, רחמנא ליצלן, לקוראים מדור ההורים והסבים. במקביל התעצב גם הקונספט החזותי: איורים אחדים שדמיינתי בראשית הדרך שיגוונו פה ושם את הספר, הפכו לשפע של תמונות בשחור לבן: חלקן מן האלבומים הפרטיים של ותיקי קשת והגולן, וחלקן מארכיון הגולן, מן המוזיאון ומרשות העתיקות. יבורכו כולם!
סיפור ההקמה המופלאה של קשת חורג הרבה מאוסף חוויות נוסטלגיות של סיפור בעיניים בורקות לילדים סרבני הירדמות בליל סערה גולני. במבט לאחור אפשר לומר שזהו סיפורה של ההתנחלות הראשונה, אף כי המושג לא היה קיים עדיין, ואף גוש אמונים טרם נולד. זהו סיפור ישראלי, והוא מסופר פה לראשונה מכלי ראשון. סיפור של אמונה ואהבה לעם ולארץ. מתנחלים ואוהדים ימצאו בו את עצמם. חילונים שמאלניים יגלו בו עניין, ולו במסגרת דע את ה”אויב”. יש חשש שאפילו יתאהבו. זה קרה למשל לחברתי מ”נשים עושות שלום” שקראה באהבה מכתב היד. “דעותיי ומעשיי הפוליטיים שונים מאד משל אפרת, אבל ספרות היא ספרות היא ספרות”, המליצה לחבריה לפייסבוק. “הציונות חוצה גבולות”, כתבה חברה אחרת, דור שני לוותיקי ראש פינה. זוהי בדיוק משאלת הלב הגדולה שלי, בימים אלה שבהם אני ניגשת להפיק מהדורה שנייה. הראשונה אזלה לאושרי בתוך שבוע ויומיים לרדתה ממכבש הדפוס.
בקרוב מאוד: ערב השקה בקשת, ביום שלישי
אורח הכבוד יהיה יהודה הראל, אבי ההתיישבות בגולן, שיספר, יחכים ויעשיר.
מי שלא יוכל להגיע מוזמן להשיג את הספר באינטרנט דרך “הדסטארט פתאום נולדה”.
מוזמנים בכל לב לערב ההשקה!
אפרת בדיחי, קשת
