“אל תוסף דבר אליי”, אומר הקב”ה למשה כשזה מתחנן לפניו שיאפשר לו להיכנס לא”י. למרות שה’ מסרב לתחינותיו, משה יודע את כוח התפילה, ואם היה ממשיך בתפילתו, היה מסוגל לבטל את אותה גזרה, שכן ניתן לשנות גזרה ואפשר להפוך מציאות ע”י כוח התפילה
“ואתחנן אל ה’ בעת ההיא לאמור ה’ אלוקים אתה החילות להראות את עבדך את גודלך ואת ידך החזקה אשר מי אל בשמים ובארץ אשר יעשה כמעשך וכגבורותיך אעברה נא ואראה את הארץ הטובה אשר בעבר הירדן ההר הטוב הזה והלבנון ויתעבר ה’ בי למענכם ולא שמע אלי ויאמר ה’ אלי רב לך אל תוסף דבר אלי עוד בדבר הזה… ”
משה רבנו מתחנן בפני הקב”ה שירחם עליו בדין ויאפשר לו להיכנס לארץ ישראל. משה רבנו מתחנן 515 תחינות כמניין “ואתחנן”. מתוך דבריו של משה משמע שהקב”ה לא שמע אליו, אמנם הוא אפשר לו לראות את הארץ דרך הר נבו, אומרים חז”ל “נבו” נ’ בו שם זכה משה להגיע למדרגת חמישים בחוכמה כתוצאה מאותה ראייה של ארץ ישראל. כפי הידוע חז”ל שואלים מדוע משה נתאווה להיכנס לא”י וכי לאכול את פירותיה? אלא, לקיים את המצוות התלויות בארץ וכך הוא ישלים את ייעודו הרוחני. בעצם הקב”ה שלח את תלמידו של משה יהושע לא”י כיון שהוא חלק ממנו. בהתבוננות המעמיקה בא”י הוא לא ראה רק את הנוף אלא ראה את כל הקורות לעם ישראל לאורך כל הדורות, כפי מאמר רש”י על הפסוק ” ויעל משה מערבות מואב אל הר נבו ויראהו ה’ את כל הארץ עד הים האחרון…” רש”י: הראהו את כל א”י בשלוותה והמציקים העתידין להיות, והראהו מלכות בית דוד.
משה רבנו יודע את כוחה של התפילה, ואם הוא היה מוסיף עוד תפילה היה מסוגל לבטל את הגזרה. משל למה הדבר דומה, למקדח העובד בסיבובים: הוא אינו חוצה את הקיר בבת אחת – סיבוב ועוד סיבוב מפיל מחיצה ועוד מחיצה עד שהוא חודר ויוצר פתח אל העבר השני
אל תקרי “הים האחרון” אלא “היום האחרון”. משה רבנו ליווה את עם ישראל לאורך ההיסטוריה בא”י וכאשר הוא ראה את נקודות החולשה והחורבן הוא התפלל בעבורנו על העתיד לבוא. משה רבנו בהמשך הפרשה מלמד את עם ישראל את מעלת התפילה “כי מי גדול אשר לו אלוקים קרובים אליו כה’ אלוקינו בכל קוראנו אליו…” לכאורה בדברי משה שה’ לא קבל את תפילתו הוא פוגע במסר שהוא מעביר לעם שניתן לשנות גזרה ואפשר להפוך מציאות ע”י כוח התפילה, שנאמר “קרוב ה’ לכל קוראיו לכל אשר יקראוה באמת”. ה’ מקשיב ונענה לתפילה שנאמר: “רצון יראיו יעשה ואת שוועתם ישמע ויושיעם”. בתפילה יש את הבקשה ויש את ההתקרבות לה’, לא בכדי אומרים חז”ל במסכת ברכות שתפילת שמונה עשרה כנגד שמונה עשרה אזכרות של שם שמים שאמר דוד “הבו לה’ בני אלים…” ויש אומרים כנגד שמונה עשרה אזכרות שבתפילת שמע ישראל. רבי תנחום אומר: כנגד שמונה עשרה חוליות שבשדרתו של האדם. החיבור בין שדרתו של האדם לשמות ה’ היא בעצם החיות של צלם אלוקים, והכוח של התפילה ליצור את הדבקות בה, כמאמר הפסוק “ואתם הדבקים בה’ אלוקיכם חיים כולכם היום”. משה רבנו יודע את כוחה של התפילה, הקב”ה גוזר עליו “רב לך אל תוסף דבר אלי עוד בדבר הזה…” כלומר שאם הוא היה מוסיף עוד תפילה היה מסוגל לבטל את הגזרה. משל למה הדבר דומה, למקדח העובד בסיבובים: הוא אינו חוצה את הקיר בבת אחת – סיבוב ועוד סיבוב מפיל מחיצה ועוד מחיצה עד שהוא חודר ויוצר פתח אל העבר השני.
בשבת האחרונה קראנו את הפטרת חזון הפטרה בה אנו מתאבלים על הגלות והחורבן והגורמים לכך. התענינו בט’ באב, צמנו ואמרנו קינות על חורבן הבית. במנחה של ט’ באב אמרנו “שיר המעלות בשוב ה’ את שיבת ציון…” יש הנוהגים לשטוף את ביתם בט’ באב אחר חצות ביום כדי להראות שאין ייאוש ואנו מתכוננים לקראת בוא המשיח והגאולה הקרובה. שבת זו נקראת “שבת נחמו” “נחמו נחמו עמי יאמר אלוקיכם דברו על לב ירושלים וגילו עליה…” התקווה והאמונה בבניין בית המקדש היא זו שהחזירה אותנו אל א”י. ירושלים עיר שחוברה לה יחדיו מחברת כל יהודי בעולם המתפלל לירושלים לתל תלפיות שכל הפיות פונים אליו. אמנם הקב”ה לקח את ביתנו אבל הוא השאיר לנו את כוח התפילה ובכוח זה אנו מסוגלים לשנות כל מציאות ולזכות לגאולה שלמה.
