בשירו “שיר פטריוטי”, שם רוני סומק ללעג את הפלגנות העדתית של עסקני הגלותיות. זהו הניצחון האמתי של הציונות קיבוץ הגלויות. בעוד דור או שניים, לא יבין ילד ישראלי את השאלה אם הוא “אשכנזי”, או “מזרחי”
מיהו פטריוט?
המשורר רוני סומק הוא פטריוט.
על סמך מה אני מבסס את ההגדרה?
על סמך העובדה שהוא הגדיר את עצמו כפטריוט. שירו “שיר פטריוטי” נפתח במילה “אני” והשיר הוא הכרזת הפטריוטיות שלו.
כאשר אדם מגדיר עצמו כפטריוט – מן הסתם, הוא פטריוט. לא כל שכן בעידן שבו לא הכול רואים בפטריוטיות ערך ראוי. בוודאי ובוודאי, כאשר הכותב שייך למִילְיֶה התרבותי שבו, לדאבון הלב, הפטריוטיות היא תכונה מגונה. כאשר מי ששייך לאותו מיליה מכריז על פטריוטיותו, יש להתייחס לכך בכל הכבוד, ההערכה ובעיקר – להקדיש תשומת לב לאמירה הזאת.
המעניין בשיר, יותר מעצם הכרזת הפטריוטיות, הוא הגדרת הפטריוטיות. המילה פטריוט אינה מופיעה בשיר. היא מופיעה רק בכותרת, אולם הכותרת חשובה לא פחות מהשיר. היא המציבה אותו בקונטקסט שאליו חותר המשורר. כלומר, אילו אותו שיר בדיוק לא היה מקבל את הכותרת הזאת, היה זה שיר אחר לגמרי.
לכל הסטיגמות הללו, ניתן כבר להתייחס בהומור. כבר אין צורך להילחם נגדן, כבר אין צורך להגדיר אותן כגזענות, אף שהן גזעניות בעליל וגם אין טעם להיעלב מהן. כל העדתיות הזאת היא שריד של הגלותיות, שקיבוץ הגלויות כבר ניצח. הוא ניצח אותה דרך חדר המיטות. הוא ניצח אותה דרך האהבה, דרך הזוגיות, דרך הנישואין, דרך המשפחה
אֲנִי עִירָקִי פִּיגָ’מָה, אִשְׁתִּי רוֹמָנִיָּה
וְהַבַּת שֶׁלָּנוּ הִיא הַגַּנָּב מִבַּגְדָד.
אִמָּא שֶׁלִּי מַמְשִׁיכָה לְהַרְתִּיחַ אֶת הַפְּרָת וְהַחִדֶּקֶל,
אֲחוֹתִי לָמְדָה לְהָכִין פִּירוּשְׁקִי מֵאִמּוֹ הָרוּסִיָּה
שֶׁל בַּעֲלָהּ.
הֶחָבֵר שֶׁלָּנוּ, מָרוֹקוֹ-סַכִּין, תּוֹקֵעַ מַזְלֵג
מִפְּלָדָה אַנְגְלִית בְּדָג שֶׁנּוֹלַד בְּחוֹפֵי נוֹרְבֶגְיָה.
כֻּלָּנוּ פּוֹעֲלִים מְפֻטָּרִים שֶׁהוּרְדוּ מִפִּגּוּמֵי הַמִּגְדָּל
שֶׁרָצִינוּ לִבְנוֹת בְּבָבֶל.
כֻּלָּנוּ חֲנִיתוֹת חֲלֻדּוֹת שֶׁדּוֹן קִישׁוֹט הֵעִיף.
השיר הזה הוא בליל של דעות קדומות על העדות השונות. עירקי פיג’מה – “העירקים” יושבים כל היום על המרפסת עם פיג’מה, שותים ערק, מגלגלים מסבחה ולא עובדים. “הרומנים” הם גנבים. בילדותי, רווחה הבדיחה על כך שאם רומני יתחתן עם עיראקית ייצא “הגנב מבגדד” – שם של סרט פופולרי באותם ימים. “המרוקאים” הם כמובן “מרוקו-סכין” וכו’.
לכל הסטיגמות הללו, מסביר רוני סומק, ניתן כבר להתייחס בהומור. כבר אין צורך להילחם נגדן, כבר אין צורך להגדיר אותן כגזענות, אף שהן גזעניות בעליל וגם אין טעם להיעלב מהן. זאת בשל העובדה הפשוטה, שכל העדתיות הזאת היא שריד של הגלותיות, שקיבוץ הגלויות כבר ניצח. הוא ניצח אותה דרך חדר המיטות. הוא ניצח אותה דרך האהבה, דרך הזוגיות, דרך הנישואין, דרך המשפחה. הרי בעוד דור או שניים, כבר לא יימצא ילד שיידע להשיב על השאלה האנכרוניסטית האם הוא “אשכנזי”, או “מזרחי”.
אמחיש את הדברים באמצעות הודעתו בפייסבוק של חברי דני זמיר, מייסד המכינה הקדם-צבאית ע”ש רבין ויו”ר מועצת המכינות הקד”צ, ביום שבו הוא שינה את מצב הצבירה שלו לסבא, בשעה טובה. בהודעה, הוא הציג את ההרכב הגנטי של נכדו: “רבע טוניסאי, שמינית בגדדית, שמינית יקית, רבע פולני ורבע ארגנטינאי (שאף הוא מחולק לחצי פולני וחצי רוסי)”.
אז האם הילד הזה הוא “אשכנזי”, או “מזרחי”? יותר ויותר ילדים יהודים-ישראלים מורכבים באופן דומה ומספרם ילך ויגדל. זה הקוד הגנטי של הישראליות, פרי הניצחון הגדול של הציונות, של קיבוץ הגלויות.
אלה חדשות רעות וטובות. הן רעות לעסקני הגלותיות, מנציחי העדתיות בפוליטיקה ובספרות, המנהלים מלחמת מאסף נגד קיבוץ הגלויות. החדשות הללו טובות לעם ישראל.
“שיר פטריוטי” הכתיר רוני סומק את שירו והעניק בכך הגדרה מחודשת לפטריוטיות. הפטריוטיות היא בניית הזהות הלאומית, הנוצרת מהחיבור בין המוצאים השונים, ליצירת סינרגיה יהודית-ישראלית המבוססת על העושר התרבותי הבלתי נדלה שנוצר בשבעים הגלויות. אין כאן, חלילה, ניסיון למחוק תרבויות, אלא להעשיר את התרבות הנוצרת כאן, מהטוב והיפה שנוצר בכל הגלויות, כאשר הכול מתמזג ליצירה יהודית-ישראלית גדולה ומגוונת. מה שרוני סומק ממחיש דרך המגוון הגסטרונומי ויצירת מטבח עשיר, הכולל בתוכו את הטעמים והריחות של מוצאים שונים, נכון גם ליצירה התרבותית והספרותית.
אכן, זו פטריוטיות אמתית.
