יונתן רזאל, מלודיסט אדיר, בעל רקע עשיר ומשמעותי במוזיקה הקלסית, נודע בעבר בעיקר בזכות לחניו המופלאים לפסוקים וטקסטים מהמקרא. בולטים במיוחד – “והיא שעמדה” ו”קטונתי”. “פותח לב” הוא אלבום שונה. רזאל כתב פה טקסטים חכמים המקבלים את השראתם מהמקורות, אך מפותחים על ידו, כפי הבנתו, לרעיון שלם. סוף סוף.
שנים אני יושב פה, מהצד הזה של המקלדת, ומתרגז ממש על אמנים מוכשרים, שיושבים על העורק היהודי, ניזונים משורשיו ולא עושים עם זה דבר, בטח לא מוסרים הלאה רעיון שעבר בהם. גילוי נאות: כל כך מתרגז, עד שכתבתי בעצמי פרויקט שלם (24 שירים) ברוח הזאת. רזאל מתקרב ממש לעניין הזה. אמנם, עדיין הרעיונות שלו באים לידי ביטוי באופן השפעתם עליו עצמו, מה שמוביל את רוב הטקסטים לגוף ראשון יחיד, אבל אין ספק שהוא על השביל הנכון. שוב, גלוי נאות (מה הוא נדחף?): בשיר ה-24 של פרויקט “לא בשמים היא”, מופיעה לראשונה המילה “אני”. רזאל, נחזור לנושא, שואב פסוק, מדרש, מאמר חז”ל, מעביר אותו בתוך המערכת שלו ויוצא מזה עם רעיון, כתוב בשפתו שלו.
למה זה כל כך חשוב: לטעמי, הסיבה הלגיטימית היחידה להוצאה לאור של כל יצירה היא הערך שיש בה עבור הצרכנים שלה. בעשורים האחרונים, ברור לכול כי מה שקורע את נשמתה של היהדות הוא המרחק הפעור בין מפרשיה (בהכללה – דתיים) לבין החוששים מכל מגע אתה (בהכללה – חילונים). יחד עם זה, ובתוך הקיטוב הזה עצמו, כולם היו ותמיד יהיו יהודים. כשרזאל הלחין את “קטונתי”, הוא שבר את הרדיו כמעט במידה שעשה זאת “אנא בכוח” של חממה. עבור המאזין החילוני, שתי שכיות החמדה האלה, היו מנגינות מופלאות, חודרות לב, למילים סתומות. תרשו לי לנחש שאחוז מזערי ולא מדיד מהם ישב לחקור וללמוד מאין לקוחות המילים ומהו הרעיון המגולם בהן. לא שאין ערך למנגינה יפה. יש, אבל לחן, מרהיב ככל שיהיה, רק עוזר למסור את הרעיון שנמצא במילים. אם המילים סתומות ולא מבוארות, יישאר הלחן ביופיו, אבל הרעיון לא יימסר.
לכן אני מתנפל על “פותח לב” כמוצא שלל רב. סוף סוף, מישהו בא למסור רעיונות יהודיים (לא הלכות, דינים ופסקי רבנים), בשפה בהירה, שגם המאזין חסר-הרקע יכול להבין. דוגמה: בשיר הנושא, מצטט רזאל פסוק מירמיהו – “עקוב הלב ואנוש הוא מי יידענו” ומפרש אותו בעזרת אבות דרבי נתן: אם המים הרכים, בעבודתם המתמדת, יכולים לשנות את הסלע – כי אז, גם הלב הסגור ביותר, הקשוח כאבן, סופו להיפתח ולהתרפא. רעיון יהודי, שבמחילה, עשוי היה להתפתח עוד מעלה מזה. המאזין מהפסקה הקודמת, שפגש את ירמיהו לאחרונה בחטיבת הביניים ואת אבות דרבי נתן מעולם לא, יכול להתחבר לזה בקלות, כי זו יהדות והרעיון חושף את היופי שיש בשורשיה.
רזאל, בחוכמה, מצרף בצד מילות השירים דברי הסבר קצרים (מדי) על הרעיונות האלה והמקורות שלהם.
כמובן, שפטור בלא כלום אי אפשר ויש בדיסק הזה גם “פסוקים מולחנים”, מתפילת שמונה עשרה, מתהילים, מסידור הסליחות.
ההלחנות של רזאל הן יפהפיות ומתוזמרות כאן בשפע עצום של כלים. פסנתר וצ’לו (בוגר האקדמיה) הוא מנגן בעצמו.
סיכמנו, אם כך. רזאל עלה סוף סוף על הדרך הנכונה להנגשת רעיונות יהודיים לכל דיכפין ולגמרי יכול להיות, שבסופו של דבר, לא אני (לך מפה כבר) אהיה הראשון לעשות זאת.
אלבום מבורך.
