מבט על המילה “נתן” יראה שאפשר לקרוא אותה משני הכיוונים והפירוש הוא: מי שמקבל נותן עצמו למען אחרים, ואז מקבל, ושוב נותן, ונוצר מעגל קסמים נפלא. צעירי קצרין נכנסו ראשונים למפעל מלגות נדיב ונתינה ענקית לצידו. שני סיפורים מתוך 11
לגמרי לא ברור ממה יצאה מירב בראונר נשכרת יותר – מהמלגה שכיסתה את כל לימודי התואר השני, או מהתמורה שנדרשה להושיט לקהילה עבורה. פרדוקס? לא בהכרח.
התנדבות היא “התשלום” המקובל עבור מלגה בהיקפים כאלה והיא גוזלת בלי חשבון מהזמן הפרטי שמדרדר למינוסים כואבים אצל אימהות-עובדות-לומדות… אז איך?
כי ענייני הנפש וההנאות לא באמת מתנהלים כמו חשבון בנק מותש והאנרגיות מגיעות דווקא כשתורמים את הקמצוץ האחרון של היש. מירב אכן מעידה: “יש סיפוק משמעותי בנתינה, במשהו שאדם לא עושה לעצמו. זו תחושה מדהימה בעיניי, זה המקום שלי לתת משהו שהוא לא לעצמי. הסיפוק באמת גדול, אני מאד נהנית”.
אבל נתחיל מהתחלה.
מנהלת מרכז צעירים בקצרין ודוברת המועצה המקומית קצרין, ויקי בדריאן הייתה הראשונה שנענתה לפני שנתיים ליוזמת מפעל הפיס, אשר יצא ב”קול קורא” למרכזי צעירים בישראל, להשתתף במיזם מלגות חדש לסטודנטים במסלולי התארים ראשון ושני. במיזם זה ניתנת לסטודנט מלגה למשך כל שנות לימודיו בסכום של 10,000 ש”ח לשנה. בקצרין הגישו מועמדות ונמצאו זכאים 11 סטודנטים.
בדריאן מוסרת כי הסך הנדיב אינו מחייב מפורשות לימודים ומגורים בקצרין, או בצפון, אך הוא כן מחייב התנדבות בקהילת קצרין, בהיקף של 120 שעות בשנה, שמושקעות בפרויקט קהילתי משמעותי ולא בחניכה אישית. מאליו, ניתן להגשים את התנאי, רק אם הסטודנט נמצא כאן זמן סביר במהלך השבוע, כדי לעמוד בו.
עוד על פי תנאי המלגה, על הסטודנט, במכללה או באוניברסיטה, לעמוד בלימודי תואר סדירים מלאים ובאוניברסיטה הפתוחה – שלושה קורסים בסמסטר.
בדריאן מזכירה כי בקצרין פועלת מזה שנים רבות ועדת מלגות המעניקה מלגות בסך 1000 ש”ח לסטודנט לתואר ראשון ובתמורה עליו לבצע חמש שעות התנדבות בקהילה. בשבוע שעבר, בטקס השנתי החגיגי, העניקה המועצה 80 מלגות לסטודנטים זכאים. תקציבי המלגות מאושרים מדי שנה במליאת המועצה ותקציב השנתי של הקרן עומד על 150,000 ש”ח. זאת, לבד ממלגות שונות שמגיעות ממפעל הפיס, “קרן גרוס” ומקורות נוספים.
לתת זה לקבל
מירב בראונר, 41.5, נשואה לקובי ואם לארבעה – שלושה מתבגרים ותינוק בן חצי שנה, מתגוררת בקצרין מזה 10 שנים. בראונר, אשר קיבלה זו השנה השנייה את המלגה היוקרתית “קול קורא של מפעל הפיס”, הנה גננת בגבעת יואב, מסיימת השנה לימודי תואר שני בניהול וארגון מערכות חינוך במכללת “אוהלו”, במטרה לעבור לתפקיד ניהולי בתחום החינוך.
את 120 השעות בשנה של ההתנדבות הקהילתית שלה, ממלאת בראונר בהנאה רבה, לדבריה, מדי שבוע, בהוראת עברית ברמת “אולפן ב'”, בדרך לא שגרתית. קהל השומעים שלה היו בשנה שעברה דוברי רוסית, השנה הם דוברי אנגלית. בכל שנה, שתי קבוצות שהעברית עדיין לא שגורה דיה בפיהם.
אולפן אלטרנטיבי, מירב? כיצד?
בראונר: “המטרה היא לא ללמד לשון כפי שמלמדים באולפן, אלא את שפת היום-יום ובנוסף – כיצד להתמודד עם מוסדות שונים כמו בנק, מתנ”ס, קופת חולים וגם לימוד סלנג.
“בנוסף למחסום השפה, שאולי כבר ידועה להם, נתקלים רבים מהעולים במחסום רגשי, כאשר הם חוששים להגות את המילים שלא כראוי ואז נמנעים בכלל מדיבור בעברית. המטרה היא לצלוח בבטחה אתם ביחד מחסום זה.
“בצורת לימוד כזאת, הקבוצה הלומדת הקטנה, שהייתה בשנה שעברה בת תשעה חברים, הופכת למעין משפחה קטנה וקרובה, ללא מחסומים שעלולים להיווצר בצורה של למידה הוראתית. השנה, פועלות כבר שתי קבוצות כאלה, בסך הכול 14-15 לומדים בשתי רמות, כולם תושבי קצרין, נהנים מאיכות של לימוד בקבוצה קטנה”.
וזה הופך אותך לגננת למבוגרים?
“בשלב ראשון, אני באמת עושה אתם מה שאני עושה בגן חדש – קודם כול, היכרות, בניסיון לראות אם הם מבינים אותי ואת עצמם, מה הפחדים שלהם, החששות, הרצונות, מדוע הגיעו בכלל לקורס עברית. אז אני מתחילה להביא חומרים כמו טקסטים, סרטונים, קריאה משותפת ואיתור מלים חדשות. זה יכול להיות גם צפייה בסרטים, או פרק מסדרה, שיש בה סלנג, או שפת יום-יום, דיבור על חגים, איתור בעיה שאפשר לדבר עליה, כל מה שעושה את הלימוד לחווייתי.
“בסוף השנה שעברה, כל לומד ביצע פרויקט אישי – הביא נושא שמתחבר אליו אישית, כמו מקום אהוב, תחביב, חתונה בארץ המוצא ולבסוף, לימוד הנושא לשאר חברי הקבוצה. הפרויקט כלל התנסות בכתיבה, וחיפוש ואיתור חומר בספרייה. זו דרך שמדמה מצבים קיימים בחיי היום-יום, בהם אדם נדרש להביא תשובות.
“הערך המוסף של הוראה חווייתית כזאת מאוד גדול. הם לומדים זה מזה וגם אני לומדת מהם. הם מבינים כיצד להשתמש בשפה, להתגבר על קשיים בשפה מתוך הלמידה וכך נוצר כאן משהו מיוחד, שונה”.
מדובר במבוגרים, יש להם חיים משלהם, איך שומרים על רצף לימודי?
“כלל חשוב הוא שמי שנכנס – מתמיד. אם אין התמדה, אין הפנמה ואין למידה. כן, לפעמים אני נותנת שיעורי בית ולפעמים גם הם יוצרים לעצמם מטלות. רכשנו להם מילונים, כי אני לא מאשרת תרגומון בסלולר, על מנת לאפשר מספר פירושים לכל מילה וגם כדי לפתוח כספר”.
זו קצת העזה להקים אולפן וללמד בו, מאיפה זה מגיע?
“אני גננת, אבל עוסקת בהוראה, אם כי זו הוראה אחרת. בצבא, לימדתי לבגרויות. כל השנים, עסקתי בהוראה מכל הגוונים”.
מאיפה בכלל יש זמן פנוי להתנדבות? משרה מלאה בגן, לימודי תואר מלאים, אימא לתינוק שאך נולד…?
“בשנה שעברה, זה היה בסך הכול שעתיים וחצי בשבוע. השנה, זה שלוש שעות, לכל קבוצה – שעה וחצי. כן, אני ממשיכה בגן בגבעת יואב, לומדת יום בשבוע, שני סמינריונים ועבודת גמר על הראש, והתינוק, אבל יש בעל תומך, מבין, שכולו מגויס לטובת כל השיגעונות שלי.
“השנה, יכולתי לבחור שלא לעשות את זה, אבל זו חוויה של היכרות עם סוג של אוכלוסייה ותרבות שונה, שלא הייתי נתקלת בה, לא הייתי יוצרת אתה מעורבות בצורה זו”.
תמשיכי להתנדב בהמשך, גם ללא המלגה?
“בשמחה! אם אפשר – בתחום הזה וגם בדברים אחרים, אני פנויה ואין לי שום בעיה לעשות. לפני שהתחלתי ללמוד, ריכזתי את הגיל הרך במתנ”ס קצרין. זו חצי משרה, כשבפועל את עושה משרה וחצי. העשייה החינוכית היא מדהימה. כל עוד אני יכולה להשפיע, לתרום ולתת – אני שם”.
מסר לאחרים?
“תתנדבו גם אתם, זה פותח לכם מקומות שלא הייתם חושבים להגיע אליהם; המפגש עם אנשים אחרים, ממקום אחר. הרי לא תמיד קל לקבל את השונה, את האחר, את מי שבא מתרבות זרה לנו, אנחנו לא תמיד מקבלים ולא מאירים פנים אליהם. כמה עצוב הוא כשאתה לא תמיד מכיר את זה שחי אתך ולצדך.
“כאשר אתה כן עושה זאת, אתה פוגש את עצמך במצבים בהם הנך קודם כול, לומד על עצמך ואחר כך, לומד על אחרים. זו ההזדמנות באמת להכיר, עוד אנשים, סגנונות, תרבויות, זה גורם לנו להיפתח ולקבל.
“לא אשקר, היה לי מה לעשות בזמן הזה, אבל זה ממלא אותי, זה נותן אנרגיות אחרות, אפילו דחיפה להמשיך בלימודים שהם תובעניים. יש לי מחויבות של היותי אם לארבעה, לעבוד במשרה מלאה, לימודים, אבל בשלוש השעות השבועיות של ההתנדבות, אני מתנתקת, משאירה הכול בבית ובאה בשביל עצמי וחוזרת מסופקת ומלאה. האנרגיות מגיעות ממקומות שלא חושבים שהן מגיעות. אני מאוד נהנית מההזדמנות הזאת שניתנה לי”.
דרך משקפיים ורודות
ההתנדבות של אליעזר שושני, 28, לומד לתואר שני בחינוך מיוחד בבר אילן, נשמעת כמעט דמיונית, כמו סיפור טוב מדי אל מול המציאות הכלכלית הלא-סולחת שלנו.
שושני, נשוי ליפית ואב לשלוש בנות, תושבי קצרין זו השנה החמישית, הוא מורה לחינוך מיוחד, בישיבה התיכונית “עמית”, בצפת.
שושני מנהל קבוצת ווטסאפ בשם “קצרישוק” – מכירה וקנייה מיד-שנייה. דרך אחת מחברות הקבוצה, התוודע שושני לארגון פרטי, שפועל בעילום שם ומסייע לנזקקים באבחון בעיות ראייה ובהתקנת משקפיים במחירי רצפה.
שושני קפץ על המציאה, יצר קשר עם מנהל הארגון והציע לו להגיע אל “מרכז הצעירים” בקצרין, אשר ישמש כבסיס לפעילות מיוחדת זו. צוות “מרכז הצעירים” ומחלקת הרווחה העירונית קיבלו על כך את כל המידע הנדרש והמיזם, שנעשה גם תחת שמו של ארגון “פתחון לב”, יצא לדרך.
שושני: “לאחרונה, באחד מימי השישי, הגיעו המנהל וצוות אופטומטריסטיות ליום סיוע ראשון לקצרין. במהלך היום, נערכו בדיקות לכ-45 איש, הותאמו עדשות מהמלאי ונבחרו מסגרות. כל אחד מהבאים שילם בסך הכול 100 ש”ח לשירות כולו.
“מי שאין בידו לעמוד אף בתשלום זה, שולח הודעה למספר טלפון שניתן לו ומבקש פטור מתשלום, בדרך כלל ללא תחקיר מעמיק. סיוע מסוג אחר ניתן לבעלי מספרים מאוד מאוד גבוהים, שמחיר המשקפיים עבורם הנו אלפי שקלים. סוג המשקפיים הנדרש להם מוצע בכ-200-300 ש”ח.
“הסיוע מיועד לאנשים עם קשיים כלכליים, או בנות שירות, תלמידי ישיבות הסדר, מתנדבים ומבוגרים. כל מי שעונה על קריטריונים מתאימים, מקבל את השירות, בלי לבדוק.
“לפני כשבועיים, קיימנו יום נוסף של סיוע. ביום זה, הותאמו וניתנו משקפיים ליותר מ-100 איש, כולל גם מבוגרים שנזקקו למשקפיים מיוחדים ומולטיפוקל”.
איך ממשיכים מכאן?
שושני: “יחד עם הארגון, שאני איש הקשר שלו בקצרין ולגולן, בנינו תכניות סיוע נוספות. יש לציין, כי בעקבות ימי הסיוע, פנתה אחת הבעלים אל אחת מחנויות האופטיקה בקצרין והביעה עניין לסייע ולהיות חלק מהמיזם. אני עדיין הכתובת לסיוע, כי אני ממשיך במיזם, אך היא תרכז את הסיוע לתקופה מסוימת”.
ואתה לא מצמצם את העשייה רק לתחום המשקפיים, אם איני טועה?
“תכניות הסיוע הנוספות היו חלוקת משלוחי מנות, דרך ‘מרכז הצעירים’, לחיילים ובנות שירות. במסגרת ‘מרכז הצעירים’ ועם מתנדב נוסף, הסתובבנו בימי חמישי ושישי ובערב שבת לפני החג והגענו בסך הכול לחלוקה של 170 מנות.
“בהמשך השנה, נעשה פעילויות בנושא עזרה לקשישים ואנחנו עומדים לרשות ‘מרכז הצעירים'”.
“מרכז הצעירים” קצרין
“מרכז הצעירים” הוא אחד מתוך 43 מרכזים כמותו, מיועד לגילאי 18-35 והוא בא לתת מענה כולל מוסדר ומקיף לצורכיהם. רבים מהצעירים עומדים בתקופה זו בחייהם בפני צמתים וקבלת החלטות אשר ישפיעו על חייהם, אך חסרים כלים, מענה ומיומנויות, הדרושים לצליחת תקופה זו. “מרכז הצעירים” נועד לתת מענה מערכתי וממוסד עבור הצעירים ולהתייחס אליהם לא רק כצורכי שירות, אלא כמשאב חברתי אשר יש לפתחו, לקדמו ולהביא לשגשוגו. בין יעדי “מרכזי הצעירים”: הנגשת השכלה גבוהה, תעסוקה לצעירים, עצמאות כלכלית, מעורבות חברתית ותרבות ופנאי. כל “מרכז צעירים” פועל באופן אוטונומי, אך תוך שיתוף פעולה בין הרשות המקומית, “ג’וינט ישראל” וקרנות שונות (כגון “קרן גנדיר”).
“מרכז צעירים” קצרין הוקם על מנת לקדם את השתלבותם החברתית של צעירים תושבי היישוב קצרין. בין תחומי פעילותו ותכניותיו:
קידום תעסוקה וקריירה – עזרה בכתיבת קורות-חיים, הכוונה לשירות תעסוקתי, ירידי תעסוקה, הכוונת חיילים משוחררים.
השכלה גבוהה – ייעוץ והכוונה ללימודים גבוהים, קורסי פסיכומטרי, מיזם “עתידים”, סדנה לשיפור מיומנויות זיכרון לסטודנטים, מלגות.
מעורבות חברתית – קורסי מנהיגות, קבוצת עולים, קבוצת נשים צעירות מהקהילה הדתית, דיור.
פעילויות תרבות ופנאי וייעוץ פרטני בנושאים הקשורים לנוער.
מרכז הצעירים ממוקם מתחת לבניין הספרייה בקצרין.
צוות המרכז בקצרין: המנהלת היא דוברת המועצה, ויקי בדריאן, לצדה – ויקטור מנדרין, רכז עולים, ענבל קן – רכזת פיתוח קהילה, אביטל פליקס ברודט – רכזת צמיחה דמוגרפית ואחראית על הקליטה ביישוב.
לדברי בדריאן, המרכז מתמקד בגילאי 18-40, בטווח הגילאים הזה יש בקצרין כ-2300 איש. המרכז מטפל כל שנה ב-1500 מהם, למעט חיילים. מדי שנה, מתוקצב המרכז במאות אלפי ש”ח על ידי המשרד לפיתוח הפריפריה, הנגב והגליל. בקיץ הקרוב, יעבור הצוות למבנה בית הספר “גמלא” הישן ויקים בו את החממה היזמית-עסקית-חברתית לקצרין.
