לכאורה עוד ספר מסלולים, למעשה הזדמנות להכניס את סיפור הגולן על כל פניו לכריכה קשה, כפי ששום ספר לא עשה עד כה. “בנתיבות הגולן והחרמון” מתחקה הרבה יותר אחר מהות מאשר אחר נופים. הוא מעגן בתוך הזיכרון הקולקטיבי הלאומי את הנרטיב הגולני כפי שנחקר, נאסף ועוצב כאן, בידינו. חתכי אורך ורוחב נושאיים מביאים למטייל מבט מקיף לא רק אל העבר הרחוק, אלא גם אל זה הקרוב וגם זה שמתעצב כאן היום. כן, מוצעים מסלולים, כן, הצילומים מרהיבים, שום מפל לא נשכח, אבל דומה שכולם רק תירוץ לספר בתבונה את הסיפור שלנו
כִּי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, מְבִיאֲךָ אֶל–אֶרֶץ טוֹבָה: אֶרֶץ, נַחֲלֵי מָיִם—עֲיָנֹת וּתְהֹמֹת, יֹצְאִים בַּבִּקְעָה וּבָהָר. אֶרֶץ חִטָּה וּשְׂעֹרָה, וְגֶפֶן וּתְאֵנָה וְרִמּוֹן; אֶרֶץ–זֵית שֶׁמֶן, וּדְבָשׁ. (דברים, ח‘, ז‘-ח‘)
“שבעת המינים שבהם נתברכה ארץ ישראל, הם מינים חקלאיים חשובים של החקלאות המסורתית במזרח התיכון. אבות הבר של מינים אלה כולם גדלים בארץ ישראל ובשכנותיה… מינים רבים של אבות הבר, קרוביהם וזני תרבות מקומיים גדלים ברמת הגולן. מסלול הסיור מוליך אל כל אלה. נעלה אל הגולן בכביש 90. בצומת מחניים נפנה מזרחה לכביש 91, לכיוון רמת הגולן“.
כותבת דברים אלה היא הגר לשנר, בפרק “ארץ שבעה מינים ורבבת פרחים, בעקבות אבות הבר של צמחי המאכל ופרחי הבר“.
מדובר באחד מפרקיו האחרונים של ספר מרהיב, שראה אור באביב זה, “בנתיבות הגולן והחרמון“.
לשנר, כמו החוקרים האחרים השותפים לכתיבת הספר, מוליכה את הקורא / הצופה / ההולך – לאורך מסלול בגולן, המתווה על פי נושא ולא על פי סדר גיאוגרפי.
כך מקפל ספר המסלולים החדשני בין דפיו לא רק קפיצות בין שמורות לאטרקציות, אלא כמעט כל ידע שקיים היום לגבי הגולן. הוא סוקר נושאים בחתכים אנכיים ואופקיים, בכללם היבטים כרונולוגיים ותרבותיים, אמונות ודתות, מתח התיישבותי, מלחמות ומאבקים מדיניים, וגם, כמובן, את פניו של הטבע המורכב בגולן.
בצד, הוא “גונב” מעט גם מאוצרות עברו של עמק החולה, כמו בונוס קטן לקורא שהשכיל להבין שלא מדובר כאן בספר מסלולים נוסף למדף.
הספר בנוי משני עמודי שדרה מרכזיים – הראשון הוא “אדם ותרבותו לאורך הדורות” והשני – “מסלולים אזוריים ונושאיים“. כצפוי, בפתחו של עמוד השדרה הראשון שעוסק בעברו ההיסטורי של הגולן, נסקרות כל התרבויות שהיה זה ביתן.
תושבי הגולן מכירים בוודאי רבים מהאתרים המדוברים, אך אין ספק שהמסלולים החדשים המוצעים בספר, יוציאו רבים שוב מהכורסה אל המכונית או השביל הקרוב, לצפות בהם מזוית ראייה חדשה, כמעט לא מוכרת.
למי שהתקדמו בהנאה בפרקי שערו הראשון של הספר, צפויה הפתעה גדולה עם המפגש בארבעה פרקים רחבים שעוסקים בהיסטוריה היישובית הגולנית מאז המאה ה– 19 ועד ימינו ולא רק בחלק היהודי שלה. לאחר מפגש עם כותבים מובהקים של היסטוריה כמו אורן זיגנבויים, דפנה מאיר או ד“ר משה הרטל, יופתעו הקוראים למסלולים שנכתבו בידי ד“ר יגאל קיפניס ואורי הייטנר, שספק אם הופיע שמם אי פעם כמדריכי מסלול כלשהו…
חמשת המסלולים בעמוד השדרה השני יובילו אותנו לאוצרות הטבע והגיאוגרפיה בגולן כנושאים בפני עצמם, לחרמון וסביבותיו, למחוזות הלבה והאש, להוריהם של שבעת המינים ולמשולש בין המדינות. הספר מסתיים בהנחיות בטיחות ובטבלאות המסדרות מעט את התקופות עבור הקורא.
כתבה זו מנסה לדוג מתוך הספר סיפורים וטקסטים, שעכשיו הזמן להאירם ולהפגש עימם שוב.
ביניים: הראשון בין שבעת המינים? אמא שלו? במורדות החרמון!
נחזור עם הגר לשנר לחפש את אבותיהם של שבעת המינים, שעדיין מתברך בהם הגולן.
לשנר מבקשת להתחיל דווקא בקנרס הסורי בשדות הבזלת של אזור כורזים. זהו צמח קוצני גבוה הפורח עכשיו בצבעי סגול–כחול כהה והינו מין בר של ארטישוק. את ניצניו וגבעוליו הירוקים ניתן לבשל ולאכול כמו את הארטישוק התרבותי. אמנם ארטישוק אינו אחד משבעת המינים, אך הוכנס לרשימה זו רק מפני שפריחתו צובעת עכשיו את הנוף בסגול.
בגשר בנות יעקב ננפנף בשלום לתאנה, שנתברך בה הגולן מאוד ונתחיל לטפס במורדותיו, אל על.
“כבר בתחילת העלייה ניתן לראות בצד הכביש את המדרונות הפתוחים, המכוסים בדגני הבר האופייניים כל כך לגולן – ארץ הדגן. דגן הבר הנפוץ ביותר באזור זה הוא שעורת התבור, מין של שעורה שממנה תורבתה השעורה התרבותית“, כותבת לשנר ובלי להתחשב שעדיין אין כאן מטוסים פרטיים, גומעת מרחבים ומנחיתה אותנו בהר שיפון.
“על המדרון מימין לדרך גדלים עצי בר קטנים וסבוכים – אגס סורי. זהו אב הבר של האגס התרבותי. פירות האגס מתפתחים במהלך הקיץ ומבשילים בסתיו המאוחר, אז גם ניתן לאכלם“. נכון, גם הוא לא משבעת מינים, אבל אי אפשר שלא להזכיר את פריחתו היפהפייה, שרבים טועים בינה לשקדייה.
במדרונות בחלק העליון של התל גדל שיפון ההרים, דגן בר חשוב, קרוב לחיטה ולשעורה ודומה להן מאד. בארץ הוא גדל רק בצפון הגולן ובחרמון וממנו תורבת השיפון התרבותי המשמש לאפיית לחמים כהים איכותיים.
גידולי היין באזור מעלים הרהורי עבירה, לעצור את המכונית ולהושיט יד לאשכול הנוטף עסיס…
רגע, אומרת הבוטנאית, הרי ברכס בשנית גדלות גפנים תרבותיות שניטשו וגידולן הפך לפראי. כל דכפין ייתי ויכול. ענביהן טעימים מאוד למאכל והם מבשילים באוגוסט–ספטמבר. כמובן, יש להזכיר, כי לפי הממצא הארכיאולוגי כבר אלפי שנים מגדלים גפנים בגולן. ביער בשנית גדלים כמה מאבות הבר של צמחי המאכל, בהם גזר הגינה שזוקף תפרחות ענק לבנות באביב המאוחר; אפון קיפח בעל הפרחים הוורידים סגולים, מאבות הבר של אפונת הגינה וחסת המצפן, שהיא אם כל חסה! אנחנו בשביל הגולן, כמובן שלאורכו צומחים רימונים, תאנים, זיתים וגם ורד הכלב, היא אימן של כל הורדים שבגינותינו.
ושוב למטוס הפרטי… קפיצה קלה אל יער יהודיה, לביקור אצל האמא של כל הדגניים, חיטת הבר. באזור זה נמצא ריכוז גדול במיוחד של חיטת בר, שמחקרים רבים חשפו את צפונות העמידות שבהן נתברכה. מי שהוכיח את הקשר הישיר בין החיטה התרבותית לחיטת הבר, המכונה גם “אם החיטה” היה אהרון אהרונסון, איש זכרון יעקב ומחתרת ניל“י, שנשלח מטעם אוניברסיטת ברלין בשנת 1905 לחרמון ומצא בו ובראש פינה את אם החיטה. הבוטנאית מזכירה, כי למחקריו יש חשיבות עצומה בהשבחה של החיטה התרבותית וביצירה של זנים עמידים למחלות, מזיקים ותנאי סביבה קשים על ידי ניצול תכונות העמידות של חיטי הבר.
מה נשאר משבעת המינים שלא הוזכר כאן? התמר, שמטעיו אמנם משתרעים לחופי הכינרת, אך תמרי בר גדלים רק ליד מעיינות מבקעת כינרות דרומה ולא ברמת הגולן.
לעשות סדר בבלק–אאוט
ועכשיו, משפרענו חובנו עם ריבית לחג השבועות, תנו לי יד ובואו איתי לחגוג מעט בין הפנינים הנוספות שליקטנו בספר.
לרבים מאיתנו חורבנה של גמלא ומות 9000 אנשיה, מסמל מעין בלק–אאוט יישובי של מאות שנים עד להתיישבות התלמודית המפוארת בגולן.
אכן, מאשרת דפנה מאיר, בפרק “בימי מקדש, חורבן והתאוששות“, במסלול שבין גמלא לקצרין: “ראשון החוקרים בגולן, ד“ר צבי אורי מעוז, הניח שחורבן גמלא בשלהי ימי בית שני משקף גם את חורבנו של כלל היישוב ברמת הגולן“.
מאיר עושה עבורנו סדר אחת ולתמיד באמצעות ממצאי הסקר של פרופ‘ חיים בן דוד: “על פי הסקר גמלא הייתה היישוב היחידי שנכחד לחלוטין, אך היו יישובים ששרדו והתאוששו לאחר המרד, עובדה המעידה שהחורבן לא היה מוחלט. על פי דעה זו הייתה המשכיות יישובית במאות השנים שלאחר המרד הגדול ברומאים. הגולן השתקם לאחר המרד, וכעבור כ– 400 שנים לאחר חורבנן של גמלא וירושלים זכה הגולן לעדנה. כ– 30 כפרים יהודיים היו בתחומו ובכולם הוקמו בתי כנסת רבי פאר… חשיפת עברן של קהילות משגשגות בגולן מפתיעה, שכן הגולן היה אזור ספר מרוחק ממרכזי היישוב היהודי. יתכן וניתן להסביר את היעדר אזכור הגולן במקורות היהודיים בני התקופה לאור הרצף היישובי בין הגליל המזרחי והגולן וראייתו כמקשה אחת“.
מכאן אנחנו על ארץ בטוחה, מכירים את סיפורה של התקופה התלמודית המפוארת הרבה יותר טוב מאשר את עברם של סבי–סבינו הפרטיים ובכל זאת, תנו לי שוב יד ונזכיר את רבי אלעזר הקפר, שזמן רב מדי נעדר מדפי עיתון זה.
אנחנו ממשיכים לסייר עם דפנה מאיר, עכשיו בפרק “חיים יהודיים בגולן – בין בית המדרש, בית הכנסת והמפעל התעשייתי” במסלול שבין דבורה, כנף ואום אל קנאטיר.
גם כאן, עושה עבורנו מאיר תיקון גדול, ענק. מה פתאום חיוויאים? וכולנו יודעים שמאיר מכוונת לשני הדורסים המפוסלים במפורסם שבכל המשקופים בגולן, זה שמעיד על עצמו שממש מתחתיו היה רבי אלעזר הקפר נכנס לבית מדרשו. לא נשכח לציין שגילה אותו שמריה גוטמן בכפר דבורה והיום הוא מוצב במוזיאון הגולן, זאת, כאשר אינו מושאל למוזיאון אחר ברחבי העולם.
“יש המזהים את העופות המפוסלים כחיוויאים (כך במקור בספר, ד.ש.) הנפוצים בקיץ בשמי הגולן וניזונים מציד נחשים“, אומרת מאיר, “ואולם דגם החיוויאי איננו מופיע באמנות היהודית. דמותו של הנשר, המייצג את האל המשקיף על בניו ממרומים כנשר השומר על גוזליו, נפוצה למדי בבתי הכנסת הקדומים. נראה, אם כך, שבעלי הכנף שעל המשקוף מכפר דבורה אינם חיוויאים אלא צמד נשרים“.
באשר לרבי אליעזר הקפר מאריכה הכותבת להזכיר, שהיה תנא, אשר אמרותיו מובאות במשנה ובתלמוד. הוא חי במאה השנייה לסה“נ והיה בן דורו ובר פלוגתא לרבי יהודה הנשיא. מן הכתובת עולה, כי בכפר דבורה, אזור שמופיע אך מעט במקורות היהודיים בני התקופה, שכן בית מדרשו של אחד מחכמי המשנה הגדולים. דמותו של הרב נזכרת דווקא בהקשר לדרומה של ארץ ישראל ולכן כמה חוקרים הציעו שתלמידיו הקימו את בית המדרש בדבורה, אולי כמה דורות לאחר מותו. בית המדרש שנשא את שמו של החכם הגדול נועד למסור את תורתו לדורות הבאים. מאיר מציינת שהכינוי “הקפר“, צלף ביוונית, ניתן אולי בגלל שעסק בגידול הצלף ובעיבודו. “אם נכון הדבר, הרי שבצד לימוד התורה והוראתה, עבד רבי אליעזר לפרנסתו כאחד העם“.
אהבנו.
נכון, היו כאן לא מעט תושבים לפנינו, איזה מאה ושלושים אלף…
פרענו במעט את חובנו להיסטוריה של הגולן, אם כי לא הקדשנו מלה למסלולים הנהדרים שערך אורן זיגנבויים, ארכיאולוג הגולן, אל הגולן הקדום ואל תקופת המקרא; או לתקופה המרהיבה שבין תחום פניאס לתחום סוסיתא שעוצמתה הולכת ומתעוררת לעינינו הנדהמות, שאליה סוחף אותנו ערן מאיר ולא הובלנו את הקורא בנבכי פולחן עגלים, תיישים וקיסרים במסלוליו של מרדכי אביעם.
לא פירטנו, כי מאוד מסקרן הוא הפרק “מארץ נידחת לארץ נושבת” שכתב ד“ר יגאל קיפניס ועוד יש לשמור מקום בכתבה למסלולים שמוקדשים לעצם היותנו כאן.
“לאחר מאות שנים שבהן לא היו בגולן יישובי קבע, החלה התיישבות הקבע בגולן ברבע האחרון של המאה התשע עשרה, בשלהי ימי האימפריה העות‘מאנית” כותב קיפניס ומוביל אותנו ממזרח הגולן לצפונו, למרכזו ולדרומו, בכל אשר התיישבו אלה שקדמו לנו.
“בנוף היישובי של רמת הגולן חבויות עדויות להתיישבות שהתקיימה בו עד מלחמת ששת הימים. על פי מפקדים סוריים התגוררו בגולן 130 אלף תושבים ב– 220 יישובים.
בישובים התגוררה אוכלוסיית ספר, חקלאית בעיקרה, שחיתה בתרבות חיים שמרנית ובדלנית, בעוני, בבערות ובתנאי מחיה קשים. למעלה מ– 80 אחוזים היו מוסלמים סונים, כמעט כולם ממוצא ערבי. רובם בדווים, מיעוטם דרוזים ועלווים. 16 אחוזים היו מוסלמים שאינם ערבים, צ‘רקסים ותורכמנים.
התושבים נפרסו בגולן לפי חלוקה אתנית מובהקת, דרוזים בצפון, עלווים בשיפולים הצפונים לכיוון דרום לבנון, צ‘רקסים בקוניטרה וב– 12 כפרים בסביבתה, תורכמנים ב– 14 כפרים במרכז הגולן, בדווים משבט התלוויה בבקעת הבטיחה, מוגרבים ובדווים שעברו להתיישבות – בדרום הגולן, נוצרים בקוניטרה.
קיפניס מציין חמישה פרקי זמן שבהם הוקמו ישובים אלה, אך תנופת ההתיישבות המשמעותית היתה רק החל משנת 1946 בה היתה סוריה למדינה עצמאית. ב– 14 השנים הבאות הוקמו בגולן כשמונה יישובים בשנה בממוצע.
קיפניס מציין, כי “תהליך ההתפתחות הספונטני והעדר תכנון וסיוע, גרמו להיווצרות כפרים מגובבים ולהתפתחות אקראית של דרכים… מבנה המגורים היה פשוט ודל והלך והתרחב עם הגדלת התא המשפחתי. הבנייה היתה בדרך כלל מחומרים מקומיים: טיט, אבנים לא מסותתות… הגג נבנה מרשת של ענפים ואדמה מהודקת…
“… לאחר 90 שנות התיישבות התאפיין הגולן בריבוי יישובים ללא תכנון אזורי, בהעדר תשתיות בסיסיות של דרכים, של מים ושל שטחים לעיבוד חקלאי ממוכן ומושקה. לא היו בו חשמל, ביוב ותקשורת, חסרו באזור שירותי בריאות וסעד ומערכת חינוך מסודרת. האוכלוסייה לא נחשפה להתפתחות הטכנולוגית והתרבותית; כלכלתה נותרה אוטרקית בעיקרה ותפוקותיה נמוכות“.
בהמשך, לוקח קיפניס את הקורא לסיור אל קורותיהם ואתריהם של הישובים הצ‘רקסים, הדרוזים, העלווים, התורכמנים והבדווים ואף אל יישובי המשמר הלאומי הסורי בגולן. בין לבין, הוא אינו שוכח את מכמניהם של נחלים ועצים עתיקי יומין, יופי של מסלול.
ביניים: יתכבד וייכנס החורן סוף סוף אל הזכרון הקולקטיבי הלאומי שלנו
ממש במאה המדוברת, המאה ה– 19, ננעצים באדמת הגולן יתדותיה הראשונים של ההתיישבות הציונית כאן ובחורן. מי שמוביל אותנו במסלול שבין רמתניה לביר אשגום וצופה איתנו אל עומקו של החורן הוא אמנון לויה מקיבוץ עמיר, בפרק הנקרא “לרעיון יישוב הארץ מעבר לירדן – ראשית ההתיישבות היהודית בגולן ובחורן“.
הודות להקפדה היתרה שבה נוקט “שישי בגולן” לגבי אזכורן של השאיפות הציוניות בגולן במאה ה– 19 וראשית המאה ה– 20, סיפורה של ההתיישבות בגולן ובחורן בימי העלייה הראשונה ומאמצי התנועה הציונית לישבם, כבר שגור כאן היטב.
לא כך הדבר כאשר מדובר בזיכרון הקולקטיבי הלאומי, שמקפיד לאזכר את כל פרקיהן של העליות וניסיונות ההיאחזות בארץ ישראל בטרם מדינה, לבד מאלה של הגולן והחורן.
המשוטט במוזיאונים או בספרות אקדמית יחפש את קורותיהן עד לעייפה, ולא ימצאם.
מי שיחפש אותן ברשת האינטרנט, הויקיפדיה או ב“גוגל“, יגלה שרק אתריהם של “שישי בגולן” ואתר הגולן עצמו מפרטים קורותיהם.
הספר הזה פורע את החשבון ההיסטורי החסר ומגיש, לראשונה, מאז מחקריו של ד“ר צבי אילן ז“ל, את סיפורם הנועז של מתיישבי עבר הירדן באזורנו ובהרחבה רבה.
אם רק בכך היה מחדש לנו, אפשר היה לומר על כך: דיינו.
המסלול מזכיר לנו שאמנם מדובר בבני יהודה למרגלות גבעת יואב, אבל ההתיישבות החלה ברמת‘ניה, מסלול יפהפה לימי החורף, כזכור.
רק כאשר התגלע חוסר סדר ברישום הקרקעות שנרכשו ברמת‘ניה, חזרו החלוצים לצפת והסתערו על הגולן שנית, הפעם בביר א–שגום, בה נאחזו 32 שנים, עד לפרעות 1920.
פרקו השני של המסלול מוקדש כאמור להתיישבות בחורן ואף מרחיב אודות כמה ממושבותיה – ג‘ילין, תפארת בנימין, נחלת משה ואחווה.
הכותב אינו מרפה מהעבר הציוני, מזכיר גם את ההתיישבות בבקעת הבטיחה וגם כי: “לאחר שלוש שנות מאמץ יישובי, שב האזור ושמם. למרות הכישלון, נמשכו הניסיונות לחדש את ההתיישבות בחורן עד שנת 1957: עם תום מלחמת העולם הראשונה הצליחה יק“א להשיג את האישורים שהעידו על בעלותה על רוב אדמות החורן. ליד סאח‘ם אל ג‘ולן הקימה פיק“א מבנה בן שתי קומות וחצר משק עם חומה. במקום נשתלו חורשות אקליפטוס, והמטעים ששרדו בג‘ילין טופלו. לחורן אף הובאו מכונות חקלאיות לזריעה… הנסיון האחרון לחידוש היישוב היהודי בחורן נעשה על ידי שאול אביגור, מראשי ארגון ההגנה ואיש קבוצת כינרת, שיצר קשר עם פקידי פיק“א בשנת 1935, אך המוסדות לא נרתמו לרעיון. פיק“א המשיכה להחזיק באדמות החורן ופקיד מטעמה ישב בג‘ילין עד שנת 1946 וטיפל באריסים המקומיים“.
ביניים: מסלול אל… ועד יישובי הגולן
מספרות הטיולים עד כה, שגדושה במסלולי פריחות ומצוקים, שלגים, בתי הכנסת ומפלים בגולן, נפקד לחלוטין מקומם של היישובים והפיתוח ששינה את הנופים, בעצם, ללא היכר.
המסלול שמציע אורי הייטנר – “זכות ראשונים, בעקבות ההתיישבות החדשה בגולן“, עושה תיקון גם לסוגיה זו, מה גם שהוא ממוקם ברצף אחד לאחר ההתיישבות הציונית.
המסלול נפתח בעלייקה, עובר למרום גולן, פונה מזרחה לקשת, קצרין, למאגרי דרום הגולן, לגוש בני יהודה ומבוא חמה. כולנו שם.
הייטנר סוקר את תולדותיה של ההתיישבות בגולן, ואפילו מאזכר את לחצם של קיבוצי עמק הירדן והגליל העליון על הממשלה כדי שתקבל החלטה על כיבוש הגולן. הוא עומד על שיקולי ההתיישבות בגולן, על ייצוג כל קצות המפה הפוליטית ביישוביו ויצירת מגוון צורות התיישבות, על סיפור הקמת קצרין, מלחמת ההתשה ויום כיפור וגם מזכיר את צעדיו הראשונים של ועד ישובי הגולן. מקומה של ההחלטה על סיפוח הגולן גם הוא לא נפקד, כמו גם פרק שעוסק במאבק על הגולן בשנים 1992-2000.
הדעת מתקשה להאמין, אך בעמוד 172 מתנוסס לתפארת הסטיקר “העם עם הגולן” ולחשוב שמדובר בספר על מסלולי טיול בגולן…
מה כותב הייטנר בנושא?: “ב– 1992 החל ראש הממשלה יצחק רבין במשא ומתן עם סוריה על נסיגה מהגולן והוא נמשך במהלך כל שנות התשעים, עד שבמארס 2000 דחו הסורים סופית הצעה של ראש הממשלה אהוד ברק, על אף שהציע נסיגה מכל הגולן לקווי ה– 4 ביוני 1967, למעט רצועה של כמה עשרות מטרים לאורך חופה הצפון–מזרחי של הכנרת. ועד יישובי הגולן הוקם מחדש והוביל מאבק ארצי נגד הנסיגה תחת הסיסמה ‘העם עם הגולן‘”….
סיורו של הייטנר מוביל באבני הדרך של ההתיישבות בגולן: מרום גולן ובית האריזה, הר בנטל ופסליו של יופ דה יונג, תצפית לעבר אתרי הקמת הישובים גולן, זיוון וקשת בקוניטרה, הר בני רסן וטורבינות הרוח, מושב קשת, קצרין בירת הגולן, מפעל מאגרי המים בגולן, גוש ההתיישבות הדתית, גבעת יואב, בני יהודה ומבוא חמה.
המאבק על המים, למי ששכח, או לא נולד אז
מגבם של שלושת המסלולים האחרונים עולה נפנוף עז של הצידוק ההיסטורי של ישיבתנו כאן.
מסלולו של הגיאוגרף דורון הרי מזכיר מאבק, שאולי גם הוא יימחק חלילה מהזיכרון הקולקטיבי הלאומי וטוב שהוא מוצא מקום מרווח בשליש האחרון של הספר.
כותרת המסלול: “המאבק על המים, על הגבולות ועל הקיום הבטוח“. כבר בתחילת המסלול מזכיר הרי במלוא חריפותה את סוגיית השליטה של הגולן על אגן הניקוז של מקורות המים המזינים את הכנרת – משאב המים העיקרי של הארץ.
תזכורת מאוד נעימה ומפתיעה מובאת כאן לתנועה הציונית: “בוועידת השלום שהתכנסה אחרי מלחמת העולם הראשונה הציעה התנועה הציונית שהרמה תהיה חלק מהמנדט הבריטי בארץ ישראל, אך חבר הלאומים החליט שתימסר לשלטון המנדט הצרפתי שסוריה ולבנון ניתנו לשליטתו…”
ואז חוזר הרי פעמים אחדות אל הסיוט שהיה הגולן לתושבי העמק והגליל בטרם 67, אל ילדי המקלטים, אל תקריות האש המרובות לאורך הגבול ומסיים במשפט: “הסורים ראו ברמת הגולן קרש קפיצה אל עבר עמק הירדן וממנו הלאה – מערבה ודרומה ולפיכך לא ויתרו בנקל על מאמציהם לשלוט בו“. למי ששכח, או עדיין לא נולד.
הרי עובר באתרים של מורשת קרב בגולן ובגליל, מחורבת ירדה והקרבות על משמר הירדן שנטלו חייהם של עשרות מגינים, בית המכס התחתון, עמידתו של קיבוץ גדות והמוצב הסורי דוריד‘את, כשלון הקמת הסכר על הירדן, גבעת האם, מלחמת ששת הימים, אסון המסוקים, תל פאח‘ר, מלחמת ההתשה, מלחמת יום כיפור ועמק הבכא, אנדרטאות בגולן, סיפור הגבורה של תל סאקי.
נכון, מתפרפרים בגולן
הספר נחתם כאמור בסיורים אזוריים ונושאיים בחרמון וסביב לו, במרכז הסיור פרק שכותרתו: “מתפרפרים בחרמון” וצילומיו מרהיבים.
מי בינינו שחושב שדבר חדש לא יוכל לשמוע עוד על הגולן… יתפלא לגלות כאן סיפור לא מוכר על עולם החי בגולן.
כותב גלעד בן צבי, בפרק “הר כחל והר סנאים – נוף, צומח, חי ואדם“: “הפרשי הגובה בחרמון יוצרים מגוון מדהים של בתי גידול שמאכלסים עולם טבע עשיר… דוגמה לכך הם הפרפרים בבקעת מן בסוף האביב ובקיץ. מספר מיני פרפרי היום בחרמון מפתיע – 100 מינים נצפו כאן. בארץ כולה, ללא החרמון, נצפו 140 מינים. 30 ממיני הפרפרים פה אינם מצויים בשאר חלקי ישראל… עושר זה הופך את החרמון לאתר בעל חשיבות עולמית לחוקרי פרפרים“.
סיפור מעניין לציטוט הוא סיפורם של הכחלילים – פרפרים קטנים רבים מהם בצבע כחול מבהיק. הכחליל המנומר מקיים יחסי שיתוף עם נמלים. “נקבת הכחליל מטילה ביצים ומפזרת עליהן פרומון למשיכת הנמלים. הנמלים מוצאות את הביצים ואוספות אותן. הזחלים הבוקעים בקן מוגנים מטפילים ומטורפים, הנמלים מאכילות אותם ובתמורה הן מקבלות הפרשות של טל דבש. יש מינים שבהם הנמלים אף מוציאות את הזחלים למרעה ושומרות עליהם“.
לסיכום? לאסוף הביתה.
——–
“מי לא מצא נתיבים בנופי הגולן המרהיבים? עם זאת, רק מעטים נחשפו לצפונותיו הדוממים המעידים על נוכחות אנושית ועל זיקת העם היהודי אליו כבר אלפי שנים“.
כך נכתב בגב הספר, “בנתיבות הגולן והחרמון” שלהפקתו חברו זה אל זו “יד בן צבי” והמועצה האזורית גולן.
“ייחודו של הספר בהוליכו את המטייל במסלולים היסטוריים לאורך התקופות ובשלבו סיורים אזוריים המתרכזים בנושא מוגדר. בספר שישה עשר מסלולים שכתיבתם הופקדה בידי חוקרים ומדריכים עתירי ניסיון בעלי היכרות מעמיקה עם נופי הגולן והחרמון. המסלולים נבדקו על ידי יועצים מדעיים כדי להבטיח את רמתם המדעית…
בצד הטקסט הבאנו לתועלת הקוראים והמטיילים הסברים והרחבות על אתרים בעלי עניין שונה, למעוניינים להרחיב ולהעשיר את ידיעותיהם הוספנו בכל סיור הצעות ‘לעיון נוסף‘”.
כל זאת כותבים מפיקי הספר ויחד עם זאת עולה רושם שהמסלולים הם רק תירוץ… להפקת ספר שמאגד בתוכו את כל מה שעדיין לא נכתב על הגולן וראוי שיחקק בכתובים.
296 עמודים, כריכה קשה, עשרות מפות, מאות צילומי צבע מרהיבים, טבלאות לציון תקופות היסטוריות ותולדות הישובים, מפתח נושאים ושמות.
