מי שלא חלם פעם לעוף עם כל הרוחות במזחלת כלבים, על פיורדים קפואים לאור הזוהר הצפוני – שיהיה גבר, ויבוא פה תכף, כמאמר הגששים.
ונכון: אף אחד לא קם.
גרינלנד, איסלנד, לפלנד, מלכת השלג מנערת פתיתים על סבא חג המולד, מילות קסם, משאלה לעת חמסינים, שמעולם לא מתגשמת באמת.
רגע.
אצל נועה – כן.
רק 4000 ק”מ מפרידים בין קצרין שהתחפשה לחורף לרגע לבין סופת השלגים המתהוללת כרגע בפיילמרקן על גבול רוסיה, פינלנד ונורבגיה בטמפרטורה של מינוס 30 מעלות; נפלאות הווטסאפ ומקליט השיחות האוטומטי מאפשרות לי את הריאיון המרוחק בחיי.
נועה חיסדאי, 23, בכורתם של אסטריד ושרון מקדמת צבי, אך זה סיימה משמרת במזחלת השלג, השכיבה את שמונת הכלבים לישון יחד עם 180 הכלבים האחרים לצד מלון הקרח. עוד מעט מתארגנים לשינה, ואז לקום בחמש וחצי בבוקר ולהתייצב במכלאות. פול-טיים-ג’וב עם הכלבים, אבל לא רק.
אני עוצרת אותה כל משפט שני, היא באזור הארקטי כבר שלושה חודשים, ההתרגשות עדיין מציפה את הטקסט באדרנלין, המילים טסות בהתרגשות: “אני באזור מדהים מדהים, הכל שלג, עד לא מזמן היה חשוך, השמש רק עכשיו חזרה לארבע שעות ביום! קודם הייתה כל כך רחוקה, רק שאריות של אור הגיעו אלינו ועכשיו בכל יום נוספות עוד 25 דקות אור, עד שהשמש תעלה בשמים ובמשך כל הקיץ לא יהיה חושך כלל.
רגע, נועה, נתחיל מהתחלה, מי בכלל חולם להיות נהג כלבים בקוטב?
“מה שעורר את החלום היה הספר ‘המצפן הזהוב’ (פיליפ פולמן, 2007), אשר מתאר את סבלברד, אי של נורבגיה בקוטב הצפוני ובו 2500 איש, המקום הצפוני ביותר בעולם בו מתקיימת התיישבות. כמו כל משוחררי הצבא חסכתי לכרטיס טיסה, שיגשים את החלום להגיע לאי, למצוא עבודה ולראות את הזוהר הצפוני. טסתי בתחילת נובמבר, הגעתי לחושך מטורף, ללא הבדל יום ולילה, הזוהר הצפוני – ענן ירוק בשמים- הוא מעליך כל היום, היה שווה הכל.
אבל לא הצלחתי למצוא עבודה; היה חשוך מדי, לא היה שלג, לא הגיעו תיירים, ובכל מקום ביקשו רק אנשים בעלי ניסיון. מאוכזבת, שלחתי מיילים בלי סוף, עד שהציעו לי עבודה כמלצרית בקירקנס, אף הוא בצפון נורבגיה. רכשתי כרטיס טיסה נוסף, הגעתי, בדיוק בזמן לבנות עם הצוות את בית המלון שכולו עשוי שלג, ולצידו 26 בתי איגלו קטנים, שאותם גילפו בקרח בעלי מקצוע מסין, עבור המתארחים.
“כן, הכל יימס באפריל וכולנו יחד, הצוות במקום, נשבור את מה שבנינו ונסגור מעגל”.
כך הגיעה נועה לקירקנס, בו היא נמצאת עכשיו: מתחם אירוח של קרח, חוות כלבים, וגם אטרקציה ייחודית של דייג סרטני ענק King Crabbe אשר מושכת אליה מדי שנה 10,000 סינים שבאים לדוג ולאכול את המעדן.
שפות האם של נועה הן עברית ודנית, כרגע היא לומדת נורבגית ומצוידת גם באנגלית מצוינת. היא הישראלית הראשונה שבה פגשו העובדים והמתארחים ובהתחלה התקשו מעט לעכל את הקרביות של מי שאך סיימה שירות צבאי. “יש פקודה ואתה מבצע ולא מתווכח, לא?”, היא כמו מבקשת אישור ממני.
היא התחילה לדרוש לקבל על עצמה גם אחריות והם היו קצת המומים, לא הכירו אדם שלוקח על עצמו עוד ועוד מטלות, בהתנדבות. עד מהרה 30 העובדים התרגלו לשאול אותה מה עושים עכשיו, וההנהלה התפעלה.
הכל היה כשורה, אבל הנפש יצאה אל החווה בצד המלון, בה שוכנו כל 180 כלבי המזחלות בתאים זוגיים, ול-26 הגורים שנולדו במקום. היא החלה לקום בחמש וחצי מידי בוקר, להתייצב בחוות הכלבים עם יקיצתם, ארבע שעות לפני עבודת המלצרות ובנוסף אליה, מנצלת כל רגע חופשי על מנת להיות עם הכלבים והמאלפת. במלון התקשו להבין כיצד אדם שעובד תשע שעות במלצרות, יתנדב לשעות עבודה רבות נוספות רק בשביל החוויה.
נועה: “למעשה, חתמתי על החוזה במסעדה לחודשיים, רציתי רק לראות את המקום ואת הזוהר. אם הייתי יודעת שיש כאן חוות כלבים, הייתי הולכת ישר אליה. אני בכל מקרה אדם של שטח ואוהבת כלבים; מעדיפה את הקור הנורא בחוץ על פני החמימות בפנים, לכן ביקשתי לעבור מחדר האוכל לחווה.
“בקשתי נענתה, אבל על מנת באמת לנהוג במזחלת ולא רק להתנדב בחווה, נדרשים חוזה עבודה וביטוח. לכן הארכתי את החוזה עד לסוף העונה וקיבלתי שבוע ללמוד להכיר את הכלבים, לדעת להפריד במריבות, ויומיים של לימוד נהיגה עם הבוס. ביום השלישי כבר קיבלתי אורחים וקצת חשתי שזה חוסר אחריות לתת לי לנהוג כל כך מהר, לבדי.
איך הרגשת בפעם הראשונה עם שמונה כלבים היפראקטיבים רתומים לפנייך?
“היתה לי תחושה כל כך פראית, שהתאהבתי מיד. עד כדי כך, שבכל יום חופשי אני יוצאת לנהוג במזחלת לבדי, לעוף ולראות את האזור והכלבים מאושרים.
מה את עושה כנהגת, מה כוללת המזחלת שלך?
“במזחלת יכולים לשבת שני אנשים, אני עומדת מאחור ושולטת בכלבים, בברקסים, בשני מוטות עץ שנגררים על הרצפה. יש לי משטח פלסטיק שמדמה הילוכים ומאפשר הנמכת הקצב. בעת הנהיגה אני פועלת עם כל הגוף, כל תנועה של שיווי משקל משפיעה על המזחלת. כאשר אני רוצה להגביר את המהירות והכלבים כבר מסתכלים עליי כדי שאעזור להם, אני עוברת לריצה ליד המזחלת וכך נכנסתי לכושר פראי.
“יש לי שמונה כלבים, הם רצים בצמדים, תומכים זה בזה. יש לנו אילן יוחסין של כל הכלבים ואנחנו רותמים את קרובי המשפחה יחד, כדי להזכיר להם את קרבת המשפחה. אנחנו אף מעודדים קרובי משפחה כמו אם ובן למשל, לגור ביחד.
“כבר חודש אני נוהגת במזחלת, אנחנו יוצאים מידי יום; יש טיולים בני שעה, שעתיים, ארבע או חמש שעות. בטיול הקצר אנחנו יורדים עם הכלבים לפיורד הקפוא ונוסעים על הקרח כחמישה ק”מ, הטיול הארוך – 14 ק”מ לכל כיוון – נמשך עד לבקתה של המלון בה נשארים לישון. יש בה מסעדה קטנה של הסרטנים, בערב נכנסים לסאונה, יוצאים לשלג אפופים באדים, למינוס 30, רצים בשלג, רואים זוהר צפוני, נורא רומנטי ופשוט כיף.
אתם עובדים בחשכה, בנוף לבן וקפוא, אפשר ללכת לאיבוד ואז אין אפליקציית ניווט, מה עושים?
“זה בהחלט קורה. סייעתי פעם לאחד הבחורים באילוף הכלבים ויצאנו למסלול של 14 ק”מ. בדרך התעוררה סופת שלג נוראה, שנינו היינו חייבים לעצום עיניים, איש מאתנו לא ראה דבר ואיבדנו את השביל. אבל הכלבים מצאו את הדרך, והביאו אותנו בשלום בחזרה, כל כך מעודד שאפשר לסמוך עליהם במאה אחוז.
הכלבים נראים יפים להפליא, הם גם מתנהגים ככה?
“הם מקסימים! בכל בוקר, לא משנה מה מצב הרוח שלי, יש מישהו ששמח לראות אותי, 180 כלבים שמאושרים לראות אותי. הם נעמדים על שתי רגליים אחוריות ופשוט מחבקים אותי, רובם קופצים ומגיעים לי עד לכתף.
מה לובשים, אולי זה יעזור גם לי בקור הנוכחי בגולן?
“לובשים כאן רק צמר והכי חשוב – ששום דבר לא יהיה צמוד מדי. יש לי גרב צמר טובה, נעלי שלג טובות, הכל, אגב יד שניה כי זה מאד יקר. מידת הנעל צריכה להיות גדולה בשתי מידות, על מנת לשמור מספיק מקום לאוויר עם שכבת צמר אחת. המצב הגרוע ביותר הוא קור ברגליים ואיבוד תחושה בהן או כאבים בעת ההליכה כתוצאה מהקור. אני לא תומכת בעולם הפרוות אך למזלי מצאתי בחנות היד השנייה נעלי עור כלב ים שאינן חדירות למים, אשר אותן נועלים כל המקומיים – הסאמיט – האסקימוסים של נורבגיה.
ועכשיו תעלי כיתה לנהיגה באיילי הצפון?
“לא, רק לסאמיט מותר לעסוק באיילים, לגדל אותם בחוות ולנהוג בהם, אעשה את זה כתיירת בהמשך ואני מקוה שאוכל להתקרב לחווה. בכל האזור 180,000 איילים וכולם בבעלות סאמיט. אני צופה בהם בימים הפנויים כאשר אנחנו יוצאים לטיולים ולסקי באזור.
את ממשיכה גם לטפל בכלבים, מה זה כולל?
“היום עם הכלבים מתחיל בשש בבוקר, שני אנשים בלבד עושים הכל: הכנת האוכל שהוא מרק בשר חם והגשתו לכל כלב בנפרד, הכנת דיאטה מיוחדת לחלקם, לכל כלב קערה משלו וצריך לדעת כמובן מי מקבל מה.
“רוב הכלבים לא מעוקרים, לכן צריך כל הזמן לשים לב שלא יזדווגו, ואם לא הקפדנו – העונש שלנו הוא לתת את הזריקה לנקבה לאחר שהזדווגו, כי אנחנו לא מסוגלים לטפל בכל כך הרבה גורים ומצד שני גם לא הורגים אותם. אם מישהי בכל זאת נכנסת להריון משאירים את הגורים. חלק מהכלבים כבר מבוגרים, אנחנו רוצים דור המשך ולא רוצים שכלבים זקנים ירוצו קשה מדי.
הגורים מתחילים לרוץ בגיל 10 חודשים, צריך לאלף אותם להתנהג וזה מתחיל בהקפדה שישבו לפני האוכל, לא יקפצו ויפילו עליך הכל. הגדולים רגועים יותר.
אנחנו מנקים את הצרכים שלהם שלוש פעמים ביום, למזלנו כל כך קר שזה קופא ולכן אין תחושה של עסק מלוכלך. הרי החווה ממוקמת ליד המלון, היא האטרקציה שלו וחשוב שהתיירים לא יירתעו בגלל ריחות ולכלוך. יש לנו גם בית חולים לכלבים שנפגעו, הוא מחומם יותר וסגור מרוחות. יש תאים מיוחדים לנקבות אשר מניקות עדיין את הגורים והן לובשות בגדים מיוחדים כדי לשמור על הפטמות. בקור של מינוס 30 מעלות יש סכנה לאברי המין של הזכרים, שעלולים ליפול מכוויות קור. לכל הכלבים נותנים טיפול מקסימלי ויש לנו חוק שבתום טיול, דואגים קודם כל לכלבים, אחר כך לאורחים ורק אז – לנו.
וכשתסתיים העונה, מה הלאה?
“שאלה קשה. עכשיו, עם הניסיון שרכשתי, אני יכולה לעבוד עם מזחלות בכל מקום – גרינלנד, אלסקה… כבר הציעו לי ולכמה חברים עבודה בצ’ילה, אנחנו מהססים כי זה בהתנדבות. אני רוצה להמשיך להגשים את החלום של מגורים באי הרחוק בקוטב הצפוני, רואה את עצמי מדריכת ארקטיק, באזור בו יש דובי קוטב וצריך לשאת נשק.
באביב רוב העובדים עוזבים את המלון, עשרה אנשי צוות נשארים עם הכלבים ומאמנים אותם בהליכה בהרים, מארחים תיירים בבקתות עץ, ועוסקים איתם בדייג ושייט.
“כרגע התחלתי להתעניין בדייג של הסרטנים הגדולים, אמנם אשמח להמשיך לחווה אחרת אבל אם יציעו לי משהו טוב אשאר כאן.
לא מתגעגעת הביתה? ההורים לא לוחצים? הרי גם כאן יש שלג, לפעמים…
“מתגעגעת מאד מאד, אבל יודעת שאם לא אעשה את זה עכשיו כבר לא אעשה את זה.
“אמא שולחת לי סרטים שמציגים מזחלת כלבים בחרמון, כך שאפשרי לעשות את זה גם בישראל. אני בחורה של ישראל, משוטטת וחווה חוויות לפני החזרה אליה, אני רוצה שגם לילדים שלי יהיה מקום לחלומות.
“כשיצאתי מהצבא לא ידעתי מה אני רוצה, מה החלומות שלי, מה מהם בכלל חלומות של חברים שלי, האם הטיול הוא החלום שלי? האם הלימודים הם החלום שלי? לכן החלטתי להתרחק, בחרתי בחלום ילדות וטסתי לקוטב הצפוני, והנה אני כאן. בחיים לא חלמתי להיות נהגת במזחלת כלבים וזה הדבר שאני הכי נהנית ממנו בעולם”.
דניאלה שאול
