אימא ואבא, כולם יודעים. מה שלא כולם שמו לב אליו הוא ש”משבר הרכבת” לא נסב על נושא השבת. למעשה, אפילו משבר אמתי לא היה זה, אלא ספין מלאכותי מכוער, מונע ממניע זר של רה”מ נתניהו. של מי השבת הזו?
“אין צורך להיות ציוני, או מדקדק במצוות, בשביל להכיר ערך השבת – אמר באותו מעמד אחד מגדולי העדה. והדין עמו. מי שמרגיש בלבו קשר אמתי עם חיי האומה בכל הדורות, הוא לא יוּכל בשום אופן – אפילו אם אינו מודה לא בעולם הבא ולא במדינת היהודים – לצייר לו מציאות עם ישראל בלי ‘שבת מלכתא’. אפשר לאמור בלי שום הפרזה, כי יותר משישראל שמרו את השבת, שמרה השבת אותם ולולא היא שהחזירה להם ‘נשמתם’ וחידשה את חיי רוחם בכל שבוע, היו התלאות של ‘ימי המעשה’ מושכות אותם יותר ויותר כלפי מטה, עד שהיו יורדים לבסוף לדיוטא האחרונה של ‘חומריות’ ושפלות מוסרית ושׂכלית. ועל כן, בוודאי, אין צורך להיות ציוני בשביל להרגיש כל הדר הקדושה ההיסטורית, החופפת על ‘מתנה טובה’ זו ולהתקומם בכל עוז נגד כל הנוגע בה”.
אם לתמצת את הטקסט שהבאתי למשפט אחד: מותר האדם מן הבהמה – השבת.
ראויה השבת להיות הגשר בין חלקי העם. ומצד שני – ראויה השבת, במקרים מסוימים, להיות גם סלע מחלוקת ובלבד שזו מחלוקת לשם שמים. במשבר המלאכותי הזה, של עבודות הרכבת בשבת, הדבר האחרון שניתן לומר על המחלוקת, הוא שהיא לשם שמים. זו מחלוקת מלאכותית שכולה אינטרסים זרים
ומי האיש שאמר את הדברים? שמא הרב קוק? אולי החזון אי”ש? הרב סולובייצ’יק? הרב עובדיה יוסף? הרב ש”ך?
את הדברים האלה כתב לא אחר מאשר אחד העם. אחד העם, מנהיג זרם הציונות הרוחנית, מנסח תפיסת היהדות כתרבות, הגדיר את עצמו כאתאיסט. אולם כיהודי-לאומי, כבן תרבות, הוא היה קנאי לשימור מורשת ישראל ולביסוס חיי היהודים על תרבות ישראל. בשבת הוא ראה את נזר התרבות היהודית וכמתנה הגדולה ביותר שהיהדות העניקה לאנושות.
נזכרתי בדבריו של אחד העם בעקבות כותרת דמגוגית, פלגנית ולעומתית, ב”ידיעות אחרונות”, לנוכח משבר השבת והרכבת: “השבת של החרדים ניצחה את השבת של החיילים”.
אין דבר כזה “שבת של החרדים”. השבת היא של היהודים. המנוחה בשבת היא ערך של כולנו. השבת היא גם יום המנוחה הרשמי של מדינת ישראל, מיום הקמתה, על פי חוק. זו גם השבת של החיילים, שאינם מתאמנים בשבת ואינם מבצעים כל פעילות שאינה מבצעית. יש חיילים דתיים רבים, יש חיילים מסורתיים רבים וגם החיילים החילונים אינם רוצים בעבודה בשבת, אינם רוצים שהוריהם יעבדו בשבת.
כשותף למהלכים רבים של הידברות בין “חילונים” ו”דתיים”, בעשרים השנים האחרונות, אני יכול להעיד שמכל הסוגיות שבמחלוקת ביחסי דת ומדינה וביחסי דתיים וחילונים, הנושא שקל יותר להגיע עליו להסכמות הוא השבת. השבת היא ערך יהודי ואוניברסלי גדול יותר מן המחלוקות והמשברונים שנעשים בשמה. ראויה השבת להיות הגשר בין חלקי העם. ומצד שני – ראויה השבת, במקרים מסוימים, להיות גם סלע מחלוקת ובלבד שזו מחלוקת לשם שמים. במשבר המלאכותי הזה, של עבודות הרכבת בשבת, הדבר האחרון שניתן לומר על המחלוקת, הוא שהיא לשם שמים. זו מחלוקת מלאכותית שכולה אינטרסים זרים.
טיפ-טיפה רצון טוב
ניסיונות רבים לעיצוב הסכמה על השבת בין הזרמים בחברה היהודית ישראלית הניבו תמיד אותו עיקרון (בווריאציות שונות): השבת הישראלית תהיה שבת של עונג, של תרבות, של רוח, של התעלות. יש מי שעונג השבת שלו הוא תפילה בבית הכנסת ויש מי שעונג השבת שלו הוא בטיול בטבע, או בביקור במוזאון. יש מקום להפעיל בשבת פעילות של תרבות, פנאי ונופש, גם אם היא כרוכה ב”חילול שבת” על פי התפיסה האורתודוכסית, אולם אין מקום למסחר בשבת, לקניונים בשבת, לצרכנות ההמונית ולכל מה שמבטא את המירוץ החומרני אחר בצע כסף, את הצרכנות הפרועה ואת תרבות המותגים. יש גם הסכמה על הערך החברתי, הקהילתי והמשפחתי של השבת, שחורג מן הערך הדתי; הסכמה שמשמעותה – מאמץ למזער ככל הניתן את העבודה בשבת.
לצערי, אנו רחוקים מן השבת הזאת. מעט מדי מוסדות תרבות ופנאי פתוחים בשבת לרווחת הציבור ומצד שני, השבת מחוללת בראש חוצות בפעילות מסחרית. כן, יש עוד הרבה מה לתקן.
לצד אלה, ניצבת הסוגיה שסביבה נוצר המשבר – העבודות החיוניות. מאז קום המדינה, קיימת הסכמה על קיום עבודות חיוניות בשבת; עבודות תשתית שקיים קושי רב לבצען ביום חול בלי לפגוע בציבור הרחב. העבודות הללו נעשות באישורו של שר העבודה. ביצוע העבודות החיוניות הללו הכרחי לתפקודה של מדינה מודרנית. עם זאת, יש למזער ככל הניתן את הפגיעה בשבת היכן שאין בכך הכרח אמתי. יש מקום לבחון מפעם לפעם, אם באמת רק עבודות חיוניות באמת נעשות בשבת ואם ניתן לאפשר לעובדים רבים יותר לממש את זכותם לעונג שבת עם משפחותיהם.
משרד העבודה נע ונד בשנים האחרונים בין משרדים שונים. לפני שבועות אחדים הוא שב ואוחד עם משרד הרווחה. עד לאחרונה, הוא היה חלק ממשרד הכלכלה, או בשמו הקודם – משרד התמ”ת. בשנים האחרונות, כיהנו בתפקיד הזה שרים דתיים וחרדיים – אלי ישי, נפתלי בנט ואריה דרעי ואף הם אישרו את העבודות החיוניות בשבת.
הפרשה הנוכחית התפוצצה בשל מבצע עבודות גדול בלב ת”א, שנועד לשבת שלפני שבועיים ועורר את חמת החרדים. האמת היא שגם בעיניי צרם קיומו של מבצע כזה בשבת, בטבורה של עיר. אמנם כאשר שמעתי את ההסבר המקצועי, הבנתי את החיוניות שלו, אך אני משוכנע שבטיפ-טיפה רצון טוב ניתן היה להגיע לפשרה מניחה את הדעת, שבה העבודה בשבת הייתה מצטמצמת ורק מה שהכרח לבצעו היה מבוצע. למה זה לא קרה? מאותה סיבה שכעבור שבוע נערך משבר-רבתי סביב עבודות התשתית השגרתיות, שהן חלק מן הסטטוס קוו לאורך שנים. כמובן שניתן ורצוי לבחון מדי פעם את הסטטוס קוו, אולם בוודאי שאין כל מקום למשבר-רבתי שמטלטל את המדינה.
עם טיפ-טיפה רצון טוב, ניתן היה להגיע להסכמות. מה שחסר הוא אותו טיפ-טיפה. ולמה הוא חסר? כי המשבר היה משבר מעושה, מלאכותי, מתוך אינטרסים זרים, שאין בינם לבין השבת ולא כלום.
על מה היה המשבר?
במילים “אינטרסים זרים” כוונתי היא לאינטרסים פוליטיים. כאן אני חייב להקדים ולומר, שאיני שותף לתרבות ה”אנטי-פוליטיקה”. אין דמוקרטיה בלי פוליטיקה ולהיות אנטי-פוליטי, פירושו להיות אנטי-דמוקרטי. כיוון שאין פוליטיקה ללא פוליטיקאים, יש להיזהר מהדה-לגיטימציה לפוליטיקאים, שכן הדה-לגיטימציה הזאת פוגעת בדמוקרטיה.
השדה הפוליטי הוא התגוששות של מטרות, יעדים ואינטרסים. הבעיה היא, שיש אינטרסים חשובים שאין להם ייצוג. למשל, לאינטרס הלאומי של אחדות ישראל, של קירוב לבבות, של הסכמה לאומית, של עיצוב המיינסטרים הציוני-דמוקרטי בחברה הישראלית, אין מפלגה. “כולם” בעד הערכים הללו, לכאורה, אך אף אחד אינו נלחם עליהם. כך, הם נמוגים בקרבות היצריים בין האינטרסים האחרים.
בין האינטרסים האחרים יש גם אינטרסים של מי שמנסים דווקא לפלג, להתסיס ולהשניא. בין האינטרסים הללו יש גם אינטרסים של מי שמנסים להקצין, אם לכיוון האנטי-דתי ואם לכיוון האנטי-חילוני. בין האינטרסים הללו יש אינטרסים אישיים וכיתתיים צרים וזרים ופוליטיקאים המעמידים אותם מעל לאינטרס הלאומי.
זה מה שקרה במשבר הזה. אותם שרים חרדיים, שבעצמם חתמו על היתרי עבודה בשבתות, נבהלו ממסע לחצים של חרדים קיצוניים ברשתות החברתיות החרדיות, טיפסו על עץ גבוה של הקצנה וחוללו את המשבר. אך גם מן העץ הזה, הם יכלו לרדת בקלות עם טיפ-טיפה רצון טוב שלהם ושל הצדדים האחרים. הסולם היה בהישג רגל, אלא שראש הממשלה, שתפקידו לפתור משברים, העדיף לייצר משבר, מתוך אינטרס זר ולכן הוא שמט את הסולם.
המשבר המלאכותי והמיותר הזה, נבע מאינטרס אחד ויחיד – רצונו של נתניהו לפטר את שר התחבורה והמודיעין, ישראל כ”ץ. למה הוא רצה לעשות כן? משלוש סיבות. א. כנקמה על כך שישראל כ”ץ ניסה להכניס שמץ של מנהל תקין לליכוד. ב. כי נתניהו מקפיד לקפד ראשו של כל שר שקצת מתחזק ברדיוס של קילומטר ממנו, מתוך תחושת רדיפה הזויה. כך הוא נהג עם איציק מרדכי, דן מרידור, משה ארנס, כחלון, סער, יעלון ואחרים וכעת עם כ”ץ וגם גלעד ארדן כבר מכיר את כתפו הקרה. נתניהו אינו רוצה בסביבתו שרים מצוינים, מוכשרים, המקדמים בהצלחה את תחומי אחריותם. הוא רוצה בסביבתו יס-מנים ומי שאינו מתיישר – אחת דתו. ג. כי הוא יכול. כי גדודי חסידיו השוטים מריעים לכל גחמה שלו. די בכך שהוא רומז שפלוני מסומן, והגדודים פותחים במסעות שיימינג והסתה, כפי שעשו לנשיא ריבלין ולשר הביטחון לשעבר יעלון.
הפעם, נתניהו הלך גשר אחד רחוק מדי וקומם עליו ציבור רחב, מה שבא לידי ביטוי בסקרים, שבהם יאיר לפיד גובר עליו בבחירות. לכן, הוא נרתע צעד אחד לפני פיטורי השר כ”ץ, אך ספק אם הוא אמר את המילה האחרונה. מעתה, הוא ייבש אותו וימשיך לפגוע בו, בתקווה שיתפטר בעצמו, ואם לא – הוא יחפש עילה אחרת.
המשבר הזה לא היה על השבת, לא היה על הרכבת, לא היה על התחבורה, לא היה על הסעות לחיילים… ולכן גם הטענה שנתניהו נכנע לחרדים אינה נכונה. המשבר היה על נושא אחד – ניסיונו של נתניהו להיפטר מישראל כ”ץ.
כתושבי הפריפריה הרחוקה, אנו יודעים היטב להעריך את ישראל כ”ץ, שר תחבורה מצוין, שתרם ותורם תרומה גדולה לחברה הישראלית במהפכת תשתיות התחבורה בגליל ובנגב ומהם – למרכז. אולם אצל נתניהו מצוינות מיניסטריאלית נחשבת לאיום.
חילול השם
ראש הממשלה חרג מסמכותו והורה לעצור את עבודות תשתית הרכבת בשבת. במשך כל השבת, עבדו אנשי לשכתו ככוורת דבורים, בניסיון ליצור דעת קהל שלילית כלפי השר כ”ץ, כדי להכין את דעת הקהל לפיטוריו.
ויותר משהיה זה חילול שבת – עצם השימוש הציני בשבת לאינטרס אישי זר, הוא התגלמות המושג חילול השם.
