האדם החי בטבע עדיין מנסה לפענח את חוקיו, כמו גם את התנהלותן של שותפיו לחיים בטבע – חיות הבר. “מדע על הבר“, על היחסים בין האדם לחיות הבר – 6.9, בקפה “יעלי“, אניעם
בשירה של הפזמונאית תלמה אליגון נאמר: “פעם היו שם פרחים והגן נתן עצי פרי לרוב/ והיו השחפים מנשקים את החוף לעת ערב/ ככה יודעים לספר הזקנים שגרים על ההר/ ואני אומר – פעם זה פעם ואשר עבר עבר /והפרח הפך לדרדר והשחף היה לטרף…”.
פעם היו כאן פילים, הם נעלמו לפני אלפי שנים, שרידיו של אחד מהם מוצגים במוזאון בקצרין. פעם היו כאן אריות, האחרון שבהם ניצוד ליד בניאס, בשנת 1250 בערך. פעם היו כאן דובים, האחרון שבהם נראה בחרמון ב-1917. אף פעם לא היו כאן יעלים, אבל ב-1970 הביאה לכאן רשות שמורות הטבע כמה מהם והם התאקלמו יפה במצוקי היהודייה.
ומה היה מצב הטבע בגולן, לפני 50 שנה?
בשנת 1970, הובאו לגולן מאות צבאים מרמות יששכר. בשנות ה-80′, כבר נמנו בדרום הגולן מעל 5000 צבאים. אך ההמשך לא בישר טובות. צניחה מהירה, שגם במקרה זה גורמיה אינם ברורים, הורידה את הכמות למעט יותר ממאה. פחות מ10%
נהוג לחשוב כי הרגליו של האדם דוחקים את רגליהם של בעלי החיים. הפיתוח המואץ מצמצם שטחי מחיה ואין אלא להיאנח “זה לא כמו פעם“. לפני 50 שנה, חיו בגולן יותר מפי שניים מתושביו כיום (מעל 100,000, כולל העיר קוניטרה שמנתה קרוב ל-30,000 איש, הלוואי על קצרין) וכנראה שגם חוקי הציד לא נאכפו, אם בכלל היו כאלה. על פניו, אם כן, מלחמת ששת הימים צריכה הייתה לשחרר אנחת רווחה אצל חיות הבר ושומריהן. ניתן היה להשיב את המצב לקדמותו ולאושש מה שנפגע. הגולן של 1968 היה בעל פוטנציאל של גן עדן, מרחבים גדולים ואנשים בהם מעט. האמנם?
שלמה ארצי שר: “שאלה של השקפה, אם חיים יותר נכון“. אבל מה הוא הדבר הנכון, היכן נמצאת נקודת האיזון?
ניקח למשל את “המקרה המוזר של חזיר הבר“. לפני כעשור, התברר במפתיע כי כמות חזירי הבר בגולן צנחה פלאים. זה היה די מפתיע, בהתחשב בעובדה שחזיר הבר נהנה מחסינות שלא מעט הולכי על שתיים היו שמחים לקבל. אין לו בטבע אף יריב של ממש, חוץ מהאדם, כמובן. אבל ציד חזירים מותנה ברישיון ונמצא בפיקוח. מה קרה אם כן? לסיפור הזה יש Happy-End, לפחות מבחינת החזירים, כאשר כעבור מספר שנים, חלה התאוששות מרשימה בכמות. גם לזה הסיבה לא ברורה. כנראה שלטבע חוקים משלו, שלא תמיד ברורים לנו ולא תמיד אנחנו המשפיעים עליהם.
דוגמא אחרת היא הצבאים. בשנת 1970, הובאו לגולן מאות צבאים מרמות יששכר, כדי לתגבר את האוכלוסייה המקומית המדולדלת ולצמצם את זו של הגליל התחתון. שידוך זה היה מוצלח ובשנות ה-80′ של המאה הקודמת, כבר נמנו בדרום הגולן מעל 5000 צבאים. אך ההמשך לא בישר טובות. צניחה מהירה, שגם במקרה זה גורמיה אינם ברורים, הורידה את הכמות למעט יותר ממאה. פחות מ10%! במונחים של הבורסה, זו לא קריסה, אלא מחיקה.
מה חלקו של האדם בכל זה? האם עצם הבאת הכמות הראשונית היא החטא הקדמוני בעניין, או שמא הכוונה הייתה טובה, אך לאחר מכן הופר האיזון.
ברוח הכותרת, נאמר כי את יחסי חיות הבר והאדם ניתן להגדיר כשמו של הספר “שונאים סיפור אהבה“. חיות בר מפחדות מבני אדם, אך יש מהן שדווקא נמשכות אל סביבתו. ברצותו, יכחיד אותן וברצותו, ישמור עליהן.
ד“ר דן מלקינסון, חוקר ב“מכון שמיר למחקר” ובחוג לגיאוגרפיה באוניברסיטת חיפה, מבקש לשים כמה סימני שאלה לצד כמה הנחות (ואנחות). במסגרת המחקר, אותו הוא מוביל בשנים האחרונות, יחד עם ליאור רוטנברג ומיכל מיליגר, הוצבו מצלמות רבות, במטרה לנטר ולאסוף מידע על פעילות חיות הבר סביב מוקדי פעילות האדם, יישובים ושטחים חקלאיים.
בהרצאה יעלו לדיון מספר שאלות הנוגעות לניהול עולם הטבע בגולן וננסה לברר מהן הלבֵנים מהן יש לבנות את הבניין הנקרא שמירת הטבע בגולן ובכלל.
ההרצאה תתקיים בבית הקפה “יעלי“, בכפר האומנים באניעם, ביום רביעי, 6.9.17, 20:30.
הכניסה חופשית.
