לצד הנכסים המשמעותיים של רמת הגולן, בתחום המדיני לא הייתה התקדמות רבה. גם היום, 48.5 שנים לשחרור הגולן ו-34 שנים לחוק הגולן, אפילו מדינה אחת בעולם טרם הכירה בריבונותנו על הגולן. אי אפשר לזלזל בכך. יש מחיר לאי הכרה בריבונות
בארבעים ושמונה וחצי השנים מאז שחרור הגולן, מדינת ישראל יצרה נכסים משמעותיים להבטחת אחיזתה בחבל ארץ זה והעמקת שורשיה בו.
החשוב והמשמעותי ביותר, העומד מעל כולם, הוא מפעל ההתיישבות בגולן, אחד ממפעלי ההתיישבות המוצלחים ביותר בתולדות הציונות. ללא ההתיישבות, מזמן לא היינו כאן. ללא ההתיישבות, לא היינו יוצרים את הנכסים האחרים.
הנכס השני הוא הריבונות הישראלית, שאותה החילה הכנסת עם קבלת חוק הגולן בדצמבר 1981. לכך ניתן להוסיף את “חוק שריון הגולן” שהתקבל ב-1999, והבטיח שנסיגה משטח ריבוני של ישראל תחייב רוב של לפחות 61 ח”כים ומשאל עם, אך התנה את החלת הסעיף על משאל עם בחוק יסוד שיסדיר אותו ואת קבלת חוק יסוד משאל העם אשתקד, שעיגן בחוקה את ההכרח באישור משאל עם לכל נסיגה משטח ריבוני. ניתן להוסיף לכך גם את פסיקות בג”צ שקבעו שמשמעות החוק הוא שהגולן הוא חלק ריבוני של ישראל לכל דבר, שכן עד היום יש מי שמפיצים נראטיב מוזר לפיו החלת החוק, המנהל והמשפט אינה ריבונות.
הנכס השלישי הוא דעת הקהל. הציבור הישראלי אוהב את הגולן. אחד מחבלי הארץ האהובים ביותר על הישראלים הוא הגולן. לעתים הדבר נובע מתמיכה אידאולוגית במהות ריבונותה של ישראל על הגולן ומהכרה בחשיבות הגולן למדינת ישראל. לעתים זאת אהבת הנוף, הטבע, הסביבה, האנשים, היש הנמצא כאן. לעתים זה שילוב של השנים. ובכל מקרה – זאת אהבת מולדת במובנה הבסיסי ביותר.
על שלושת הנכסים הללו ניתן להוסיף גם נכס תודעתי, שלא אנו יצרנו אותו – השפעת התפרקותה והתפוררותה של סוריה, הן על המציאות הגיאו-פוליטית והן על דעת הקהל. אנשים רבים שתמכו בנסיגה מהגולן, מבינים היום איזה אסון לאומי נמנע, כתוצאה מכך שלא נסוגונו מהגולן. רבים שסברו שנסיגה מהגולן עשויה להביא לשלום, מבינים היום שנסיגה מהגולן הייתה מביאה לשליטה של דאעש על הכינרת. ולכן, למעט קומץ “אסטרונאוטים” מנותקים ואנשים שפשוט אינם מסוגלים, פיזית ונפשית, להודות בטעותם, הרוב המוחלט של הישראלים כבר מבינים ויודעים.
****
לצד הנכסים ההתיישבותיים, המשפטיים והתודעתיים שצברנו לאורך השנים, בתחום אחד לא הצלחנו עד כה להתקדם כמלוא הנימה – התחום המדיני. גם היום, 48.5 שנים לשחרור הגולן ולהתיישבות בגולן ו-34 שנים לחוק הגולן, אפילו מדינה אחת בעולם טרם הכירה בריבונותנו על הגולן.
אפשר לזלזל בכך, לומר שזה כלל לא חשוב, זה לא מפריע לאף אחד, לא חשוב מה יאמרו הגויים אלא מה יעשו היהודים. הזלזול הזה אינו במקומו. יש מחיר לאי ההכרה.
יש לכך מחיר מעשי. רק לאחרונה החליט האיחוד האירופי על סימון מוצרים ישראליים, בין השאר מהגולן. אין ספק שהחלטה זו מזיקה מאוד, לפחות בצד הסמלי-תודעתי ואולי גם הכלכלי, נקווה שלא. מנהל מחלקת הספורט של מתנ”ס הגולן יאיר נירון אמור היה להשתתף במשלחת לארה”ב של מנהלי מחלקות ספורט במתנ”סים יהודיים וערביים, כאורחי מחלקת המדינה האמריקאית. ברגע האחרון, מחלקת המדינה סירבה לאשר את השתתפותו והוא לא קיבל ויזה, כיוון שהוא מהגולן. כמנהל המתנ”ס לשעבר, אני זוכר את הקושי בהשגת תרומות מהקרנות היהודיות בארה”ב, שהן התורמות הגדולות למתנ”סים, כיוון שהממשל האמריקאי אינו פוטר ממס תרומות ההולכות אל מעבר לקו הירוק. לעתים מצאנו דרכים לעקוף זאת, אך באופן בסיסי יכולתנו לגייס משאבים הייתה נחותה מלכתחילה לעומת מתנ”סים אחרים.
אך מעבר לנזקים המעשיים הללו, יש חשיבות רבה להכרה הבינלאומית. האמרה “לא חשוב מה יאמרו הגויים, חשוב מה יעשו היהודים” המיוחסת לבן גוריון, היא שיבוש של דבריו. הוא מעולם לא אמר שלא חשוב מה יאמרו הגויים. במצעד יום העצמאות תשט”ו 1955 הגיב בן גוריון להחלטות ועידת בנדונג, ועידת המדינות הבלתי מזדהות, שקיבלה בתשואות את המופתי הירושלמי, וקיבלה החלטות אנטי ישראליות ופרו ערביות קיצוניות, במילים: “עתידנו אינו תלוי במה יאמרו הגויים, אלא במה יעשו היהודים!”
ואכן, גם עתידנו בגולן תלוי בראש ובראשונה במה שעשו ויעשו היהודים: בהתיישבות, בריבונות ובדעת הקהל. לא התנינו את העשייה הזאת בהסכמת העולם. אך חשוב גם לרתום את “הגויים”, כלומר את העולם, לכיבוד הריבונות הישראלית על הגולן.
הציונות מעולם לא זלזלה בצורך להשיג את תמיכת העולם. כבר בתכנית באזל, מצע היסוד של התנועה הציונית, שהתקבלה בקונגרס הציוני הראשון (1897) נקבע: “הציונות שואפת להקים בית-מולדת לעם היהודי בארץ ישראל, המובטח לפי משפט הכלל”. לפי משפט הכלל, כלומר בתמיכה בינלאומית. לצד ההישגים האדירים של הציונות המעשית ביישוב הארץ, בעלייה לארץ ובהקמת המדינה שבדרך וכוח המגן העברי, היו לציונות הישגים מדיניים גדולים ובראש ובראשונה הצהרת בלפור (1917) והחלטת כ”ט בנובמבר (1947).
ולכן, בנוגע לכיבוד הריבונות הישראלית בידי העולם, השאלה אינה האם הדבר רצוי, הוא רצוי, אלא האם הוא מעשי.
****
מאז החלת הריבונות הישראלית על הגולן, ישראל לא ניסתה לקדם הכרה בינלאומית בהחלטה ובצדק – לא היה לכך כל סיכוי, ולא הייתה כל סיבה להציג את הנושא כדי להעיר דובים מרבצם ולהיענות בשלילה. נזקו של מהלך כזה היה גדול יותר מתועלתו. למרבה הצער והבושה, חמישה ראשי ממשלה ישראליים, ובהם הנוכחי (בקדנציה הראשונה שלו), הציעו נסיגה ישראלית מהגולן, תוך התעלמות מהריבונות הישראלית. ואם כך אנחנו מתייחסים לריבונותנו, מה לנו כי נלין על מדינות אחרות?
כעת, דומני, חלו שינויים המצדיקים לראשונה העלאת הנושא על סדר היום המדיני – לא בקול תרועה רמה, אלא בגישושים זהירים.
השינוי העיקרי והמהותי הוא התפרקותה של סוריה. סוריה הייתה מאז ומעולם מדינה מלאכותית. היא הייתה, לכאורה, מדינת לאום, אולם מעולם לא היה לאום סורי. הלאום הסורי, לכאורה, היה האוכלוסייה שהתגוררה בגבולות המדינה הסורית. את הגבולות הללו קבעו פקידים קולוניאליסטים של צרפת ובריטניה, לפני 99 שנים, על שולחן השרטוטים באירופה, ללא כל היגיון גיאוגרפי או דמוגרפי; לפי שיקוליהם הקולוניאליסטיים בחלוקת עור הדב של האימפריה העות’מאנית בטרם ניצוד (הסכם סייקס-פיקו, 1916).
מאז הקמתה של סוריה ב-1946, מה שאיחד את “האומה” הסורית היו רק כידוני ומגפי הדיקטטורים שרדו בה, והמלחמה באויב הציוני. איכשהו הדבר החזיק מעמד עד לפני פחות מחמש שנים. אחרי מאות אלפי הרוגים, מיליונים רבים של פליטים, המוני פצועים, מעשי פשע נוראים נגד האנושות, אונס אכזרי של רבבות נשים וילדים, הרס המדינה, החברה, הכלכלה, שנים שלא היו בהם חיים סדירים בסוריה – אי אפשר יהיה עוד להחזיר את הגלגל לקדמותו. כל ניסיון להגיע לשלום על בסיס קיומה של סוריה מאוחדת, נועד לכישלון. גם אם יהיה הסכם “שלום” כזה, הוא לא יחזיק מעמד לאורך ימים. אין מנוס מחלוקתה של סוריה, בהתערבות המעצמות. אם זה לא יקרה בקרוב, זה יקרה אחרי עוד שנים של הקזת דם הדדית, אחרי עוד נהרות של דם שיישפך לשווא, אחרי עוד סבל נורא, חסר תכלית. בסוף זה יקרה.
וכשזה יקרה, עלינו להיות שם, הן כדי להשפיע על זהות שכנינו, ובעיקר כדי להבטיח שהחלוקה הזאת תכלול הכרה בינלאומית בריבונות הישראלית על הגולן. וכיוון שאיננו יודעים מתי זה יקרה, עלינו להתחיל להעלות את הנושא לתודעה הבינלאומית כבר עתה.
השינוי השני הוא הסכם הגרעין עם איראן. ההסכם הזה טומן בחובו שינוי מהותי לרעה במאזן הכוחות המזרח תיכוני. ההסכם, ההופך את איראן למעצמת-סף גרעינית, עלול להפוך אותה די בקלות למעצמה גרעינית בפועל. מצב כזה ישנה את מעמדה האסטרטגי של ישראל, שלפי מקורות זרים, ועל פי אמונת הערבים, היא נהנית ממונופול על הנשק הגרעיני במזרח התיכון. אמונה זו, והידיעות על כך שבמלחמת יום הכיפורים עלה על הפרק שימוש באופציה גרעינית (על פי מקורות זרים), הם אחד הגורמים (לא היחיד, כמובן) לכך שמאז מלחמת יום הכיפורים נרתעו הערבים ממלחמה כוללת נגד ישראל.
איראן גרעינית, היא שינוי דרסטי ממצב של מונופול ישראלי למצב של מאזן אימה. מצב זה עלול להחזיר את מדינות ערב למעגל המלחמות הכוללות. המאבק שניהלה ישראל נגד תכנית הגרעין והרוב בציבור האמריקאי המתנגד להסכם, הביאו את הממשל להכרה בהכרח לפצות את ישראל. לצד דרישות אחרות, על ישראל לתבוע את חיזוק יכולותיה הקונבנציונליות, בשל סכנת חידוש המלחמות הכוללות. עומק טריטוריאלי וגבולות בני הגנה, הם מרכיב מרכזי לביטחון ישראל במלחמה קונבנציונלית. ולכן, על ישראל לדרוש הכרה אמריקאית בזכותה לגבולות בני הגנה. גבולות בני הגנה לישראל הם הירדן ורכס התלים בגולן. לכן, על ישראל לתבוע תמיכה אמריקאית בשליטת ישראל על בקעת הירדן ובריבונות ישראל על הגולן.
מסמך בוש – הישגו המדיני החשוב של אריק שרון, הכיר בזכותה של ישראל לגבולות בני הגנה – שם קוד לבקעת הירדן, אך ללא שימוש מפורש בשם האזור. יש לחזור ולדרוש מהאמריקאים לאשרר את המסמך.
גם בנושא הגולן יש לנו מסמך נשיאותי. לפני חודשיים מלאו 40 שנה להסדר הביניים בין ישראל למצרים. במסגרת הפיצוי הביטחוני שראש הממשלה רבין דרש מן האמריקאים על נכונות ישראל לסגת ממעברי המיתלה והגידי, השיג רבין מכתב מהנשיא ג’רלד פורד בזו הלשון: “ארה”ב טרם גיבשה עמדה סופית לגבי הגבולות. במקרה שכן תעשה זאת, היא תייחס משקל רציני לעמדת ישראל, שכל הסכם שלום עם סוריה חייב להיות מושתת על הישארותה של ישראל על רמת הגולן”.
כמובן שרבין רצה ניסוח הרבה יותר מחייב, אך גם הניסוח הזה הוא הישג מדיני משמעותי. יש לציין, שהנשיא בוש האב חזר על ההתחייבות הזאת במכתב לראש הממשלה שמיר, שדרש זאת כתנאי לנכונות להשתתף בוועידת מדריד (1991).
המכתב הזה יכול להיות הבסיס ליוזמה מדינית ישראלית להכרה אמריקאית בריבונותנו על הגולן. בביקורו האחרון בארה”ב הזכיר זאת נתניהו באוזני אובמה, כבדרך אגב. אובמה התעלם. נתניהו לא צריך היה לעשות יותר מכך, לעת הזאת. אין טעם להעלות רשמית דרישה שתידחה. יש להתחיל להרגיל את האוזן האמריקאית לעמדה הזאת. איני חושב שיש סיכוי לכך עוד בכהונתו של אובמה, אך חשוב שהסוגיה תהיה על סדר היום, כ”שלח לחמך”, אפילו למצב שבו ישראל תידרש לוויתורים ומחוות כלשהן ותוכל לדרוש זאת בתמורה.
שני השינויים המהותיים הללו – התפרקותה של סוריה והסכם הגרעין עם איראן, יצרו הזדמנות לחולל שינוי בעמדת ארה”ב והעולם בסוגיית הגולן. איני יודע עד כמה גדול הסיכוי, אך הציונות השכילה תמיד לנצל הזדמנויות כדי לקדם את ענייניה. כך ראוי לנהוג גם הפעם.
לראשונה, קיימת הזדמנות להוסיף לנכסים ההתיישבותיים, החוקיים-משפטיים והתודעתיים שיצרנו, גם נכס מדיני של הכרה בינלאומית בריבונותנו בגולן. מן הראוי להעלות את הנושא על סדר היום בישראל, כדי לקדם יוזמה מדינית ישראלית כזאת.
