אסתר שמיר מחזיקה במניות היסוד של הרוק הנשי בישראל. היא הזמרת הראשונה שהקליטה שירים שכתבה והלחינה. “במקום הכי נמוך בתל אביב” פרץ את הדרך לכל הבאות אחריה. מאז עברו 40 שנה ושישה אלבומים שלה והיא גם כתבה לאחרים.
זהו אלבומה השביעי של שמיר ובו, אחרי שנים רבות, היא חוזרת אל הרוק ומאבדת את המלודיה שבה הצטיינה כל כך. מי שהלחינה פנינים כמו “עברתי רק כדי לראות”, “גחליליות”, “ברית לא מותרת”, “חזקה מהרוח” ועוד רבים אחרים, מסתפקת הפעם בהלחנות פושרות שלא תופסות את האוזן ואת הלב אני לא מזכיר כלל.
הטקסטים שלה עדיין חדים, הרבה על יחסים ובכל הזדמנות – השלום.
לא התחברתי.
“בדרכו שאין בה ישר” – רועי ריק שר פבריציו דה-אנדרה
תארו לכם שבקוסטה ריקה, נגיד, יתעורר בוקר אחד זמר מקומי, לא מאוד ידוע, ויפצח בפרויקט משירי מאיר אריאל. יאסוף, יתרגם, יקליט בשפתו וישמיע את זה לקוסטה-ריקנים שמסביב. זה בערך מה שעשה רועי ריק (“הקלקטיב”) לשיריו של היוצר האיטלקי פבריציו דה-אנדרה. דה-אנדרה הוא גדול היוצרים בהיסטוריה המוזיקלית של איטליה במאה העשרים. כתב בלדות אהבה מרירות, כתב ביקורת פוליטית ודתית נוקבת ונצמד ביצירתו לדמויות השוליים של החברה האיטלקית. אלבומיו זכו למעמד קאנוני בתרבות האיטלקית המודרנית, מעמד שעוד גדל ותפח מאז מותו, בסוף שנות ה-90′. שמעתם עליו פעם משהו? בבקשה. גם בקוסטה ריקה לא שמעו על מאירק’ה.
אבל רועי ריק, שעבד תקופה באיזה יקב בדרום טוסקנה, נשבה בקסמי יצירתו של דה-אנדרה, שקנתה לה מושב בלבו. זה יכול היה להיתקע שם, אלא ששנים אחר כך, פגש ריק באלה אלון, דוקטורנטית להיסטוריה וחובבת דה-אנדרה בעצמה. זה כבר היה יותר מדי בשביל שניהם, אז הם התחילו לתרגם שירים של דה-אנדרה, בתהליך מורכב מאין כמותו. הכפר האיטלקי הפך לכפר סבא, סמטאות ג’נובה התחלפו בסמטאות יפו, את הכומר השתיין החליף הרבי השקרן וכך הגענו עד הלום.
השירים של דה-אנדרה בנויים כבלדות מחכימות, סיפורים עם לקח קטן בסופם, סטייל ברסאנס פינת ז’אק ברל. הנושא המרכזי הוא אהבה, לטוב ולרע, בעיקר, לרע. טרנטלות מסוחררות, שרועי ריק התנפל עליהן עם המפוחית הנהדרת שלו והפך אותן לקצת-קאנטרי, קצת-בלוז, קצת חרטא-ארץ-ישראלית.
מרחיב אופקים.
“בואו לפנֵי” – ג’ימבו ג’יי ולהקת ספא
ג’ימבו ג’יי הוא עומר הברון, בוגר חוג לתקשורת, ראפר וירטואוז עם אוצר מילים בלתי נגמר. הוא יכול לחרוז הכול עם הכול והוא גם חורז כל רעיון עם כל רעיון אחר. זה ודאי מבצע גאלופ מלכותי במערך האסוציאציות של התכשיט, אבל לא תמיד ברור למאזין המקרי בצד השני.
הוא עושה ראפ תיאטרלי על טקסטים שהוקראו במקור בראפ-פואטי, בערבי השירה של “פואטרי סלאם”. מאוחר יותר, קיבלו הטקסטים עיבוד מוזיקלי, אם אפשר לקרוא לזה כך. הוא מתעסק עם העברית, עם הסביבה החברתית, הפער בין המרכז לפריפריה ועושה את זה בהומור נסבל.
הדיסק שהגיע אליי עשה את כל הדרך בלי חוברת מילים: מתוך מאה, הסיכוי שאצליח ליהנות מזה ירד בבת אחת מ-12 ל-1. האחד ששרדתי הוא הקטע “עשיתי”. בעברית העכשווית, אין שירתי בצבא – “עשיתי צבא”, טיילתי? מה פתאום, “עשיתי את הודו”, “עשיתי את ואדי קלט”. אם שמעתי אצלו איזו מחאה על הורדת העברית לביוב – התחברתי.
