זהו אלבומו השלישי של אסקרוב והראשון באנגלית. למה? אין לי שמץ. ניתנת האמת להיאמר: הפתיע הבחור. באתי עם דעות קדומות, מודה. אמן אינדי ישראלי, עם תקליט באנגלית, אתה מנסה מיד להבין את היומרה. לא הבנתי, אז ישבתי לשמוע אותו.
באלבום הזה, אסקרוב מתבטא בקו מוזיקלי ברור ואחיד – פולק מהסבנטיז. כולם יודעים ששנות ה-70′ היו הטובות בחיי ואני שומר להן יחס מיוחד בשל כך. גם אסקרוב, מסתבר.
ההלחנות מבליטות צליל אקוסטי, גם כאשר גיטרת החשמל מתערבת מדי פעם. זה ממש נעים. גיטרה, פסנתר, צ’לו (קרני פוסטל, אלא מי) ואפילו אקורדיון. מלודיה יפה ועיבודים שתופסים את האוזן.
יחד עם חיפושו את האהבה, שתל פה אסקרוב הרבה הפכים. העטיפה צועקת “GEVA” ובחוברת המילים מופיעה תמונה מאוד קטנה שלו, מכסה בידו חצי מפניו. מצד אחד, אנגלית, אולי חושב על חו”ל, מצד שני, האנגלית פה כל כך בסיסית שלמרות הפונט הפלילי, אפילו אני הצלחתי להבין את רוב הדברים. בעיקר שירי אהבה, פרידה וכאלה.
העניין הוא ש-11 השירים נשמעים מאוד קרובים אחד לשני ועל אף הנעימוּת העולה מהם, אתה מצפה כל הזמן שתגיע איזו התפתחות. הנה פזמון, אתה אומר לעצמך, פה הוא ייתן. לא נותן. לא טוב למוזיקאי כזה לסובב אלבום שלם סביב אותם חמישה-שישה אקורדים.
באופן הזה, גם אין אפשרות להתייחס למנעד הקולי שלו, כי מראש הוא משטיח אותו לתחום מוגבל.
גם אחרי האזנה מלאה, עם חזרות פה ושם, לא הצלחתי להבין על מה ולמה בחר אסקרוב לשיר דווקא באנגלית. אין באלבום הזה שום מרכיב שהולך דווקא לשם.
מימון בן שושן
אלבום בכורה למימון בן שושן, זמר-יוצר צעיר ומאוד מוכשר. כמובן, פופ ים-תיכוני, אבל עם רק חלק מהמטרדים. קודם כול, הקול. האמת, אין הרבה קולות כאלה בסביבה. בן שושן מחזיק שתי אוקטבות כמו כלום ויש לו גם מעבר לזה. רוב השירים מתחילים, כמקובל, בנמוך וברגוע ואז הגיטרה מרימה ובן שושן פותח גרון, שאין דברים כאלה.
יש פה 12 שירים, רובם בלדות מרגשות ורק מעט מאוד שירי כפיים ורחבה. בן שושן כתב, הלחין והשתתף בעיבוד רוב השירים וכבר אמרתי, מוכשר מאוד. הלחנים לא מאוד אופייניים לז’אנר. תזמור אחר, תוריד חליל ערבי ותשים אקורדיון וזה עף מהזמר הים-תיכוני ישר לבנייני האומה.
והנה הגענו לטקסטים. אוי, הטקסטים. למה, למה ועוד פעם – למה. פנינים כמו “מתערב עם הלב שאני זה שצודק” ו”אם את הולכת עכשיו, זה אומר שניסינו הכול” טובעות בים של מלל סתמי בתחביר גרוע. לא, אני בעצבים מהעניין הזה. איך אפשר לבזבז כישרון כמו בן שושן על שירי “תחזרי אליי” ו”אַת כל עולמי” כאלה? מישהו היה צריך לקום ולהגיד לילד – אתה שר נהדר, ההלחנות יפות, לכתוב מילים – פחות. קח טקסטים של אחרים ותלחין בבן-שושנית.
עטיפת הדיסק, עליה מודפסות המילים, היא שערורייה בפני עצמה. שגיאות גסות בעברית, טעויות הקלדה ושאר ירקות. איזה פער מטורף בין השירה של בן שושן למִנהלות
הכושלות האלה. חבל.
