מאז ומעולם, התמקד חג החנוכה בנס פך השמן. המהפכה הציונית, שמרדה בהוויה הגלותית של העם, העלתה על נס את גבורת החשמונאים והמורדים האחרים באומות
המהפכה הציונית הייתה בראש ובראשונה מרד רבתי בהוויה הגלותית של העם היהודי; הוויה שאינה רק חיים בגולה ולא רק היעדר עצמאות וריבונות, אלא בראש ובראשונה הוויה של פאסיביות והמתנה לגאולה נסית בידי משיח צדקנו. המהפכה הציונית היא מרד של האקטיביזם הלאומי והחברתי של היהודים בהוויה זו. היא מרד בשלוש השְבוּעוֹת שלכאורה השביע הקב”ה את ישראל – שלא לעלות בחומה, שלא למרוד בגויים, שלא לדחוק את הקץ.
המהפכה הציונית השתיתה את ההוויה היהודית על הבאת הגאולה הלאומית במעשה ארצי, מעשי ידי אדם, מעשי ידי העם היהודי הנוטל אחריות על גורלו. המהפכה הציונית ביססה את האקטיביזם הזה על קידוש העלייה בחומה, כלומר עלייה המונית מאורגנת של העם היהודי לארץ ישראל, על חיוב דחיקת הקץ, כלומר לא עוד המתנה לגאולה השמימית וככל שיידרש – גם על מרד בגויים.
העלייה לארץ והקמת המדינה הם התוצאה של המהפכה הזאת.
המהפכה הזו שינתה מהויות רבות ביהדות, כולל מהותם של חלק מחגי ישראל. אנו מכירים את חנוכה כחג הגבורה, אך זהו חידוש ציוני. בעבר, חנוכה התמקד בנס פך השמן, ב”על הנסים שעשית לאבותינו” ועל התפילה לאלוהים לנקם בגויים, בפיוט “מעוז צור”.
התרבות הציונית העלתה על נס את מרד החשמונאים, כמופת של גבורה יהודית, הקוראת תיגר על המציאות הקיימת ומנסה להפוך אותה. התרבות הציונית ראתה באקטיביזם החשמונאי מעשה אבות – סימן לבנים, לאקטיביזם הציוני; הנס, הוא הנס של הלב האמיץ, אז ועתה. “נס לא קרה לנו, פך שמן לא מצאנו, לעמק ירדנו, ההרה עלינו, מעיינות האורות הגנוזים גלינו”. כך היה חנוכה לחג הגבורה. רוח זו הייתה רוחה של הציונות על כל גווניה – השמאל והימין הציוני, הציונות הדתית והחילונית.
לגאול את ספר המכבים
בחנוכה תרפ”ז (1926), השתתף ביאליק בנשף חנוכה של הקרן הקיימת לישראל, במלאת לה 25 שנה. ביאליק דיבר על השינוי שהציונות חוללה בצביונו של החג. הוא הביע תמיהה על גניזת ספר החשמונאים ואי הכנסתו לתנ”ך.
“אין אנו יכולים לבאר את הסיבה הנסתרת והנפלאה, מדוע ספר התנ”ך חסר ספר יקר אחד ונפלא מאוד? מדוע נדון הסיפור ההוא, זה שמסופרים בו תולדות הניצחון הגדול ביותר, ניצחון הרוח וניצחון הכוח של עם ישראל – ספר החשמונאים? מדוע נגנז בלשוננו העברית ונשאר לנו לפלטה באחת מן הלשונות של ארבע מלכויות, שאנו היינו שרויים בהן, בלשון היוונית?” (ספר מכבים א’ תורגם לעברית עשור מאוחר יותר, כחלק מאותה מגמה ציונית). ביאליק אמר שהציונות מאמצת את הספר הגנוז והוא יצטרף לתנ”ך ולכתבי הקודש, שכמו באגדת חז”ל על חלום יעקב, שבו אלוהים קיפל את ארץ ישראל כספר ועליו הניח יעקב את ראשו בשנתו, כך ספר החשמונאים יקופל תחת ראשנו לצד התנ”ך, כספר המגלם בעבורנו את ארץ ישראל.
בדבריו, תיאר ביאליק את השינוי שחוללנו בצביונו של חנוכה: “עם תחיית החג הזה, תקום לתחיה לפנינו תקוותנו לגאולה, לא רק לזכר החשמונאים, כי אם לזכר הקנאים הפריצים, אשר כבר נמחה שמם מן ההיסטוריה שלנו והם ישובו לתחיה יחד עם חג התחיה, חג החנוכה המחודש. תחיה שאין אחריה גלות. יחד עם זיכרון הפריצים תבוא גאולה לכל אלה, אשר בקפלם את הספר תחת ראשם, בזמן שהיו חולמים מתוך השעבוד חלומות חולניים על הגאולה, התגעגעו לתחיה ולארץ המולדת. לכל אלה תבוא הגאולה וכל משיחי-השקר ישובו להיות משיחי-אמת, על ידי כך שאנו, בעבודה שלנו, נאמת את השקר הקדוש שלהם ובעבודתנו ובקרבנותינו ובאמתנו נאמת את כל אלה שההיסטוריה הקודמת דנה אותם לגניזה. אנו נחיה את זיכרונם בליל הראשון של חנוכה, ביחד עם זיכרון גאולתנו. על ידי תחיה זו ועל ידי התחדשות זו, יבוא גם יחס חדש לכל אלה הנקודות ההיסטוריות שנשארו באפלה ושלפעמים ראינו אותן כסימן חולשה. אנו נגאל עם גאולתנו האחרונה, את כל המאמצים ואת כל הניסיונות, בין שהצליחו ובין שלא הצליחו, את כולם נחיה ונעמיד במקומם הנכון והם ימלאו תוכן חדש את חג החנוכה וביחד עם חג החנוכה, נשיב אלינו גם את הספר הגנוז, להגביר את כוחו של אותו הספר, שהיה מקופל תחת ראשנו בכל ימי נדודינו”.
גבורת הזרוע הנידחת
ברוח זו, הוציאה הוצאת “עם עובד”, של הסתדרות העובדים הכללית בא”י, בשנת תש”א (1941), בעיצומה של השואה, את “ספר הגבורה”. אלו הם שלושה כרכים של אנתולוגיה היסטורית ספרותית, בעריכת ההיסטוריון פרופ’ ישראל היילפרין, העוסק בגבורה היהודית, בארץ ובגולה, מחורבן הבית ועד ימינו. הספר הוא חלק מן המגמה לעורר את רוח העם לגבורה, לאקטיביזם, לקריאת תיגר, לנטילת גורלו בידו.
בדברי ההקדמה לספר, מתאר היילפרין את המציאות שהספר קורא עליה תיגר, “המסורת היהודית לא פארה בשלל אגדות את הגיבורים אשר נספו על חורבות המולדת”. ההשתקה הזאת נעשתה ברוח הפאסיביות הגלותית. המהפכה הציונית שהופכת על צירה את רוח האומה, תחזיר את הכבוד המגיע לאותם מורדים וזו מטרת הספר. היילפרין תיאר את התרחקות העם היהודי בגולה מערך הגבורה: “לקח מלחמות החירות ויצר הקיום של העם המורדף נתן בידי העם אמצעי מגן אחרים. לא החרב, כי אם כסף, טמיעה, אפילו שמד למראין – באלה נאלצו היהודים לקנות את ביטחון חייהם”. עם זאת, הוא מציין, “היהודים ידעו לעתים גם לעמוד על נפשם ולמות מות גיבורים”.
את המבוא לספר כתב המורה הרוחני של תנועת העבודה הציונית, ברל כצנלסון. ברל הסביר מדוע הגבורה היהודית הושתקה והוצאה מארון הספרים היהודי: “עם אבדן החירות המדינית, אבדה גם חירותה של ההיסטוריוגרפיה היהודית. שום שלטון לא יטפח את זכרנו ההיסטורי. אדרבא, כמעט כל שלטון מחק, שרף, החריב, דן לכליה”.
אך לא רק הצנזורה של השלטון מחקה את זכר הגבורה היהודית, כי אם גם הצנזורה העצמית של היהודים. ברל מסביר מדוע אין בידינו ספרות של הקנאים שמרדו ברומי, אלא רק של מתנגדיהם. “גדול כוחה של שכחה והשכחה בהיסטוריה העברית. הרבה שמדות עושים, הרבה מוקד עושה, הרבה מורא עריצים עושה והרבה גורל מנוצחים עושה. ומה שלא השיגה זרועה הארוכה של הצנזורה החיצונית, הדביקה הצנזורה הפנימית. האם הגיעה לידינו שורה אחת מספרות הקנאים? גילויי הגבורה העברית שלא זכו לניצחון נדונו למחיקה. גורל מנוצחים!”. אך לא רק פועלם של הקנאים שהפסידו במערכה הודחק, אלא גם ניצחונם של החשמונאים. “אפילו גבורה החשמונאים המתקוממים לא זכתה להיאצר ולהישמר בספר עברי מקורי וזִכרה נצטמצם בשמועות מקוטעות”.
ברל רוצה לראות בין דמויות המופת של עמנו את לוחמי בר כוכבא. “רק עם בשורת הציונות, האיר אור חדש על הגבורה המנוצחת והנידחת. בני מצדה השכוחים נגאלו משפת לועז, ר’ עקיבא נגלה אלינו לא רק כזקן ויושב בישיבה, כי אם גם כנביא המרד ובר כוזיבא חזר והיה בהכרת העם לבר כוכבא. דמויות הענקים של ר’ עקיבא ובר כוכבא מסמלות את שני האפיקים של הגבורה הישראלית שלאחר החורבן – גבורת הרוח המקודשת וגבורת הזרוע הנידחת”.
אף שהקנאים במצדה ובמקומות אחרים ולוחמי בר כוכבא לא ניצחו את האויב, בכל זאת, מעלה ברל על נס את המרד שלהם. “גבורת עם-אִיוֹב, אשר גם בריבו עם אל, כל מעיניו פנימה: לבל היות מנוצח בחדרי הלב ולא לפשוע במצפון… הגבורה העברית שלאחר החורבן לא זכתה אלא לגמול אחד: להיות שלמה עם עצמה. גבורה ללא חשבונות, גבורה ללא שכר בהאי עלמה, גבורה מתוך הכרח פנימי בלבד”.
המהפכה הציונית השתיתה את ההוויה היהודית על הבאת הגאולה הלאומית במעשה ארצי, מעשי ידי אדם, מעשי ידי העם היהודי הנוטל אחריות על גורלו. המהפכה הציונית ביססה את האקטיביזם הזה על קידוש העלייה בחומה
הפרח הקטן – דם המכבים
המגמה היום להפנות עורף למורדים במצדה וללוחמי בר כוכבא ולדבר עליהם כעל “מטורפים”, משמעותה – ניסיון להחזיר אותנו למהותה של הגלות; פאסיביות, כחלק ממגמה של דה-ציוניזציה.
זו מגמה מסוכנת וכדי להתחסן מפניה, ראוי שנחזור להגות הציונית, שהיא לנו סם חיים. כך למשל, מאמרו של יצחק שדה, מייסד הפלמ”ח, שנקרא “דם המכבים”, ובו השורות הבאות: “בגולה נשפך דמנו כמים דורות רבים, מאות בשנים – בכל הארצות, בכל האקלימים, אבל שום צמח לא הצמיח דמנו, שום פרח לא הפריח. רק שלוליות נשארו, שלוליות דם מעופרות. וברבות השנים יבשו גם הן. רק בארץ זו, במולדת, עולה בין שאר הפרחים, זה הפרח נמוך הקומה, הפרח הקטן, האדום ושמו דם המכבים.
“כאן שוטטנו בדרכי הארץ, נשמנו אווירה של מודיעין, ראינו את נוף הגבעות החשופות, טיפסנו על הצוקים, עלינו וירדנו בדרכים ובשבילים שבהם הלכו המכבים. …ואותו דם, נגיד את זה בכל הפשטות והביטחון – נוזל בעורקינו. לעניין זה, כמוהם כמונו. וטיפה מדמנו כי תיפול על אדמת המולדת, יצמח שם פרח נמוך קומה, פרח קטן אדום, שייקרא בשמם. כי על כן, ארץ זאת למעננו היא מצמיחה כל צמח למינהו וכל פרח”.
והרצל כתב, בפסקת הסיום של “מדינת היהודים”: “על כן האמן אאמין, כי יקום דור יהודים חדש ונפלא מן הארץ. המכבים יקומו לתחיה”.
