בשנות ה-90′, בימי המאבק נגד הנסיגה, שאבנו כוחות ופעלנו לאור הסיסמה: “כוחנו באחדותנו”. כל הגולן, בדגש חזק על כל, היה מאוחד וממוקד מטרה. מאז, נגמרו המאבקים ונשחקה האחדות. כמה יפה היה לחגוג 50 לגולן ו-40 לקצרין בעצרת אחת
עצרת אחת הייתה מדגישה את אחד המאפיינים המרכזיים של הגולן, שלמרבה הצער נשחק בשנים האחרונות – היותנו מופת למערכת יחסים אחרת בין יישוב עירוני לבין ההתיישבות הכפרית סביבו
לאורך כל שנות המאבק נגד הנסיגה בשנות ה-90′, התנוססה על הלוח במשרדי ועד יישובי הגולן הכתובת: “כוחנו באחדותנו”.
תקופת המאבק הייתה תקופה קשה מאוד בתולדות ההתיישבות בגולן. בראש ובראשונה, עצם העובדה הכואבת, שממשלות ישראליות הניפו את המאכלת על מפעל ההתיישבות, במטרה להכריתו ולמסור את הגולן לסורים. שנית, העובדה שנאלצנו, במשך עשור שלם, להקדיש את מרב כוחותינו למאבק הישרדות על עצם קיומנו, על חשבון פיתוח הגולן והיה לכך מחיר כבד. שלישית, בשל הקושי לחיות בצל אי הוודאות.
למרות זאת, אנו יכולים לראות את התקופה הזאת גם כשעתנו היפה ביותר. לא רק בשל הניצחון במאבק, לא רק בזכות ההיחלצות המרשימה של תושבי הגולן להשתתפות במאבק, אלא גם בזכות אחד מהגורמים לניצחון – העובדה שצמד המילים “כוחנו באחדותנו” לא היה רק סיסמה, אלא מימשנו אותו הלכה למעשה.
רק דבר אחד מציק לי. למה שתי עצרות? למה לא עצרת אחת גדולה ויפה, שתבטא את אחדות הגולן בחג היובל?
לא הייתה תקופה של אחדות, בתולדות ההתיישבות בגולן, כמו ימי המאבק. חילונים ודתיים; קיבוצים, מושבים ויישובים קהילתיים; צפון הגולן ודרומו ויישובי המועצה האזורית וקצרין. יחד כזה לא היה בגולן לפני כן ולמרבה הצער, גם לא אחרי כן. האנרגיה של המאבק מונפה למהלכים חשובים מאוד של התרחבות ופיתוח, אך אחדות הגולן על כל מרכיביה נסוגה אחור ובראש ובראשונה, החיבור בין המועצה האזורית וקצרין, שבאותם ימים הגיע לשיאו.
אנו מכירים את התופעה הזאת גם במישור הלאומי. עם כל הזוועה שיש במלחמה, היא מוציאה מאתנו הרבה דברים טובים, כמו התנדבות, סולידריות, עזרה הדדית ואחדות לאומית – כמו רקפות בין הסלעים, הפנים היפים של הארץ מתגלים.
אבל לא רק ברית גורל קיימת בינינו, יש לנו גם ברית ייעוד. לכן, מן הראוי שלא רק בעת מלחמה על קיומנו, או כאשר טילים נוחתים על ראשנו, נדע להתאחד. מן הראוי שנתאחד גם למשימות של שלום.
כך ברמה הלאומית וכך גם ברמה האזורית. אותה אחדות שכה אפיינה אותנו בימי המאבק, נחוצה גם היום, לאתגרים האזרחיים ולאתגרי הפיתוח.
מן הראוי היה, ששנת היובל לחידוש ההתיישבות בגולן, תהיה שנת האחדות הגולנית.
עצרת אחת
עצרת היובל לחידוש ההתיישבות ריגשה אותי עד מאוד. קודם כול, עצם היובל, עצם ההישג, עצם המפעל הנפלא שיצרנו והעובדה שהגענו עד הלום, למרות כל המיצָרים שהיה עלינו לעבור לאורך השנים; הפלישה הסורית במלחמת יום הכיפורים וניסיונן הנואל של ממשלות ישראליות לסגת מהגולן. בימים שסביב העצרת, שוב ושוב חזרתי במחשבותיי אל שביתת הרעב בת 19 הימים בגמלא, ב-1994, שביתה בה חבריי ואני שתינו רק מים, לא נגענו בטורטיות ועם ישראל נהר אלינו בהמוניו לבטא את הזדהותו. באותם ימים קשים, החבל התהדק על צווארנו והנה, כאילו חלפו מאז יובלות רבים. איפה היינו אז והיכן אנו היום.
אך לא פחות מכך, התרגשתי מעצם האירוע הנפלא. הן חלקו הראשון, המפגש הקהילתי היפה ורב-המשתתפים, שבו פגשנו מכל עבר שותפים לעשייה המשותפת לאורך השנים וגאווה על תוצרת הגולן והאמנות הגולנית, שבאה לידי ביטוי בדוכנים. כך התרגשתי גם מן המופע המרכזי מרומם הנפש, המרגש, העשוי היטב. התפעלתי מן הארגון המופתי, כפי שהגולן יודע לפעול וגם אם היו לי הערות פה ושם, הסך הכול היה באמת המצוינות הגולנית במיטבה.
אין לי ספק, שכך יהיה גם בעצרת הארבעים לקצרין. אני מכיר את פרנסי קצרין, מנהיגיה ופעיליה וחזקה עליהם שישכילו ליצור עצרת מצוינת, שאף היא תרומם את רוח התושבים.
רק דבר אחד מציק לי, כואב לי, מכעיס אותי. למה שתי עצרות? למה לא עצרת אחת גדולה ויפה, שתבטא את אחדות הגולן בחג היובל?
כלל איני מתכוון כאן לחיסכון בזכות איגום המשאבים. איני מזלזל בחיסכון, אך הייתי רוצה בעצרת משותפת גם אילו היא הייתה דורשת תוספת משאבים. עצרת אחת הייתה מדגישה את אחד המאפיינים המרכזיים של הגולן, שלמרבה הצער נשחק בשנים האחרונות – היותנו מופת למערכת יחסים אחרת בין יישוב עירוני לבין ההתיישבות הכפרית סביבו.
אני יודע, יהיו במהלך השנה מספר אירועים משותפים, כמו צעדת הגולן וזה טוב ויפה, אך לא מספיק. גולת הכותרת של שנת היובל היא עצרת היובל, כפי שגולת הכותרת של שנת הארבעים לקצרין היא עצרת הארבעים. מן הראוי היה, שהיא תבטא את האחדות הגולנית, כי גם בחגיגות כוחנו באחדותנו.
כך, על אף השמחה הגדולה וההתרגשות הגדולה, חשתי גם תחושה מסוימת של החמצה. אני משוכנע שאיני היחיד.
