בבוקר השבעה באוקטובר 1973, נכנסה חטיבת השריון 679 בפיקודו של המח”ט אורי אור לקרב טנקים עם הכוח הסורי שהגיע עד נפאח, קרב שהתברר לימים כנקודת המפנה בכל המערכה בגולן. ראיון עם סמח”ט 679 לוי מן, שהלך לעולמו בשנה שעברה
לפני עשרה חודשים, הלך לעולמו בגיל 85 לוי מן, חבר בית השיטה ומי שהיה סמח“ט 679 – החטיבה שבלמה את הצבא הסורי במלחמת יום הכיפורים, בקרבות שנערכו בגולן, באזור צומת השריון, הר שיפון ואורטל.
אני מביא, לזכרו, ראיון שקיימתי עמו לפני 17 שנים, לגיליון יום הכיפורים של העיתון “הקיבוץ” (היום “ידיעות הקיבוץ“).
****
חודשים ספורים לפני יום הכיפורים 1973 פנה לוי מן, חבר קיבוץ בית–השיטה, אל רפול, אז מפקד אוגדת הגולן, וביקש להשתחרר מתפקידו במילואים כסמח“ט חטיבת השריון 679. בגיל 46, עם קריירה צבאית מרשימה מאחוריו, מותר לזוז הצִדה ולפנות את המקום לקצינים צעירים. רפול הסכים, אבל ביקש ממנו להמשיך בתפקיד עד שאורי אור, שזה עתה קיבל את הפיקוד על החטיבה, ייכנס לעניינים.
הרזומה של מן התחיל בגיל 15 ב“הגנה“, עובר בחטיבת “גולני” במלחמת העצמאות, צל“ש על כיבוש שארם א–שיח‘ כמ“פ במבצע סיני, צל“ש כמג“ד בששת הימים בחטיבה של משה (בריל) בר–כוכבא בכיבוש השומרון וצפון רמת הגולן, ההתשה… השנה, בהגיעו לגיל שבעים, הודיע סופית על החלטתו לפרוש מתפקידיו הביטחוניים, לא לפני שהספיק מאז כוונתו המקורית בשנת 1973, לכהן כראש אגף הנוער והנח“ל במשרד הביטחון בתקופה סוערת עם שלושה שרי ביטחון – אריק שרון, משה ארנס ויצחק רבין, ולמלא תפקידים נוספים במערכת במשך שנים ארוכות. בטקס החגיגי בפיקוד הצפון, לאחר שאלוף הפיקוד עמירם לוין העניק לו תעודת הוקרה, ניגש אליו מחליפו לתאם את פגישת העבודה הבאה… עד היום עובד לוי מן יום עבודה מלא ליד מחרטת הסי–אֵן–סי הממוחשבת במפעל ‘חרושת מתכת‘ בקיבוצו, ואינו שש להתראיין. “הכל ידוע“, הוא אומר, “מה יש לחדש?” לאחר שתי שיחות טלפוניות הוא השתכנע.
למרגלות תל שיפון, סמוך לקיבוצי – אורטל, מוצבת אנדרטה צנועה, לזכר חללי חטיבה 679, חטיבת השריון בפיקודו של אורי אור, שבלמה את הסורים בגזרה המרכזית בגולן. לא קלה המחשבה, שהמקום שבו אנו בונים זו השנה העשרים בית, משפחה וחיים – היה שדה קטל רק חמש שנים קודם לכן. שכאן, במקום שבו אנו מגדלים היום את ילדינו, בלמו חיילי צה“ל את ניסיון סוריה לשטוף את מדינת ישראל בטנקים – ברגע האחרון, במחיר דמים כבד, כשרק כפסע היה בינם לבין גלישה לגדות ולמשמר–הירדן, לכפר–הנשיא ולמחניים.
לוי מן, שהיה אז סמח“ט החטיבה, מספר בדייקנות את אירועי המלחמה. היכן נלחמו, מול מי נלחמו, מה היו יחסי הכוחות ומה היו התוצאות. אם רציתי לשמוע ממנו על תחושות, רגשות, על רגעי כאב ורגעי שמחה, על רגעי פחד ורגעי הקלה – את אלה חילצתי ממנו בקושי. את המילה ‘אני‘ כמעט ולא שמעתי בשיחתנו הארוכה. לוי, קיבוצניק בכל רמ“ח אבריו, בענווה אמיתית וללא שמץ זיוף, מצניע את מקומו במערכה ומתאר אותה כִּמעט כהיסטוריון המשקיף מן הצד.
ביום הכיפורים תשל“ד, בשעות הבוקר, נקרא לוי למזכירות קיבוצו. זמן קצר קודם לכן סיים קדנציה כמזכיר הקיבוץ. במזכירות נודע לו שהתקבלה הוראה להתארגן לקליטת חברי קיבוץ מרום–גולן, העומדים להתפנות בשל מתיחות ביטחונית. ההודעה הפתיעה אותו. לוי, אז בן 46, שירת כסמח“ט של חטיבת מילואים, המיועדת לגזרה הסורית. לא היה לו כל מידע על אפשרות של מלחמה בעתיד הקרוב. ההודעה על פינוי מיידי של מרום–גולן הייתה מוזרה ומתמיהה. תוך כדי התארגנות הגיע חייל עם הודעה שעליו להתגייס, כי הוכרז מצב חירום.
לוי: “הבנתי שקורה משהו רציני, אך לא ידעתי בפועל אם מדובר בעניין מקומי או בדבר רחב יותר. הגעתי לימ“ח של החטיבה במחנה יפתח בגליל העליון, ועדיין לא היה ידוע על דבר חוץ מהתראה של מצב חירום. קיבלנו תדריך מהמח“ט, אך גם הוא לא ידע הרבה. התחלנו לגייס את החטיבה, אך לא הייתה תחושה של מלחמה, של דבר–מה חמור ורציני. בשעה שתיים בצהריים, כשהחלה המלחמה, האזנו למערכת הקשר, אך עדיין לא הבנו שזו מלחמה כוללת, וחשבנו שמדובר בקרב מקומי“.
כל המוסכמות נשברו
“תהליך הגיוס נפתח ובשעות הערב החיילים התחילו להתייצב. ציוותנו חיילים בצוותים מאולתרים ולא בצוותים אורגניים שלהם, ומיד העלינו אותם על הצנטוריונים. תהליך הגיוס נמשך כל הלילה אבל כוח אחד, שמנה ארבעה טנקים, נשלח כבר בערב לחסימה בכביש יהודיה. הכוח בלם תנועה של צבא סורי באזור קצבּיה. כל יתר החטיבה המשיכה להתארגן במחנה.
איך הסתדרת עם המעבר המהיר מהאזרחות השקטה והבטוחה, ללא חשש ממלחמה, ללא כל מידע מוקדם, ללא כל הכנה – היישר אל תוך הקרבות?
תמיד התחנכנו וחינכנו שבכל מקרה יהיו לנו לפחות 24 שעות, אם לא 48 שעות, להתארגנות. לא ציפינו לאפשרות של הפתעה כזו. זה היה קשה. כל המוסכמות נשברו. לא היה לנו זמן לחשוב על כך בזמן הלחימה. המחשבות הופיעו רק כשהמצב היה רגוע יותר; כשאפשר היה לחשוב, להחליף דֵעות ורשמים. רק אז התִסכול בא לידי ביטוי.
בלילה שבין שבת לראשון החלו לזרום למטה החטיבה הידיעות על המצב החמור של חטיבות השריון הסדירות בגולן. לפנות בוקר יצאה החטיבה לתפוס עמדות בגזרת קונייטרה. הגזרה הייתה שקטה. נשארתי בבסיס החטיבתי על–מנת לקלוט את החיילים שהוסיפו להתגייס, לאייש את הטנקים ולזווד אותם. ביום א‘ בצהריים קיבל אוֹרי אור הודעה בקשר על כוח סורי שנכנס לתוך מחנה נפאח, שם ישב מטה האוגדה, בפיקודו של רפול. הכוח שלנו ישב קצת מזרחה משם. אורי קיבל פקודה לנוע והיפנה את הכוחות לכיוון נפאח. כוח אחד נע בציר שבין תל שיפון לתל יוסיפון. הכוח השני נע בכביש סמוך לעין–זיוון. הכוח המזרחי, בפיקודו של משה הראל – מג“ד שנפצע שלוש פעמים בחמשת ימי קרבות הבלימה, מנה שבעה טנקים. הכוח זיהה שיירה של 50 טנקים סוריים. שבעת הטנקים שהיו בעורפם תפסו עמדות והחלו לטווח בסורים. ההתקפה הסורית נשברה, אך הכוח זוהה בסופו של דבר.
בניתוח הצבאי של מלחמת יום הכיפורים, שנעשה על בסיס תחקירי הקרבות, התברר שלמעשה אותו עימות בין הטנקים מחטיבתו של אוֹרי אור לכוח הסורי בנפאח היווה נקודת היפוך בכל המערכה בגולן. אבל זה התברר רק הרבה יותר מאוחר. באותו בוקר, שבעה באוקטובר, בשעה שתמונת הקרב בחפ“ק האוגדתי הייתה מעורפלת, הורה רפול למח“ט לצאת ולהשתלט מחדש על אזור מוצב 109, דרומית לקונייטרה. כשהגיע אור לשטח לא זיהה אויב, ודיווח שהגזרה שקטה. באותה השעה נפתחה מתקפת ההכרעה הסורית על בסיס העתודה המטכ“לית, שיצאה מחושניה דרך ציר הנפט לעבר נפאח. ההתקפה הסורית ‘דחפה‘ את שרידי חטיבת ‘ברק‘ וטנקים מהגדוד של עוזי מור מעין–שמר לנפאח, ושם נוצרה ערבוביית כוחות סדירים ומילואים, כשהסורים כבר מטפסים על הגדרות. לפני שרפול עזב את בונקר הפיקוד בנפאח, הוא הספיק להזעיק חזרה את אוֹרי אור. אפשר שהייתה זו קריאה סופר–מקצועית של מפת הקרב, ואפשר שגם יד המקרה שיחקה לטובתנו. על כל פנים, מרגע ששעט אור עם כוח הטנקים שבפיקודו והתייצב בנפאח, הוא נקלע להיערכות כוחות קלאסית לפי התורה הצבאית. הכוח החטיבתי המצומצם נערך בעמדות כלפי צפון ומולו נפרס כל המאמץ הדיוויזיוני הסורי. אור הפתיע את הכוח הסורי בתקיפה בלתי צפויה לחלוטין מהאגף המזרחי, ובתוך זמן קצר הושמד הכוח הסורי. למעשה, זאת הייתה נקודת השבירה האסטרטגית של המתקפה הסורית בגולן“.
קרב תותח מול תותח
“הקרב נמשך עד שעות הערב“, ממשיך מן את סיפורו. “הכוח השני שלנו בפיקוד רפול שפר מכברי, נתקל בטנקים סורים שהיו צמודים לכביש הראשי בין תל שיפון לעין–זיוון. במטח הראשון נפצע רפול המג“ד ויצא מכלל פעילות פיקודית. לפנות ערב נפגע גם הטנק של משה הראל, אך הצוות נחלץ בשלום. הזרמנו כוחות נוספים שהתגייסו. הכוח של המג“ד השלישי, רן גוטפריד, הגיע לצד המערבי של נפאח ותפס עמדות מול הטנקים הסוריים שהיו בתוך מחנה נפאח. שלושת הכוחות שלנו ניהלו שלושה קרבות כבדים נפרדים. שלושת המג“דים נפגעו כבר בשעות הלחימה הראשונות. טנקים רבים שלנו נפגעו, והיו לנו נפגעים רבים בנפש. פלוגת הסיור עסקה באיתור פצועים ובהעברתם לעורף. במקביל המשכנו לבנות צוותים חדשים ולהעלות אותם לקרבות בגולן.
עם חשֵכה נפסקה הלחימה. הסורים נסוגו מנפאח והתארגנו בסינידיאנה. החטיבה התארגנה סמוך לתל שיפון. אומדן הפגיעות היה קשה – מתוך 110 טנקים נותרו רק 55 טנקים כשירים, והמחצית השנייה יצאה מכלל שימוש. בשעת ההתארגנות היה צורך לבנות מחדש את צוותי הכוחות. במקום הגדודים האורגניים הוקמו כוחות חדשים, עקב הנפגעים הרבים. את מקום שניים מהמג“דים הפצועים תפסו סמג“דים – חיים דנון ואמנון רמון. משה הראל, המג“ד השלישי, שנשאר בשטח, חולץ וחזר לפקד על גדודו. הפעילות בלילה התמקדה ברובה בחילוץ הפצועים שנשארו בשטח.
עם שחר החלה התקפה סורית מכיוון סינדיאנה. ההתקפה נבלמה בקרב קשה מאוד, קרב של תותח מול תותח, מטווח קצר מאוד. ספגנו אבֵדות רבות בטנקים ובנפש. בין ההרוגים היה הסמג“ד רמון. הקרב התנהל כל היום בתנועה של התקדמות ונסיגה של שני הצדדים, אך בסופו של יום הסתמנה תמונה של שיפור מצבנו. הסורים החלו לסגת קצת, אך נשארו באזור סינדיאנה. בלילה שוב פסקה הלחימה והתארגנו באותו שטח ליד תל שיפון. 50 מהטנקים שנפגעו ביום הלחימה הראשון שופצו והתייצבו בחזית, מאוישים בחיילים שהתגייסו באיחור או בחיילים שהטנקים שלהם נפגעו.
ביום ג‘ בבוקר, תשעה באוקטובר, החלה יוזמה שלנו. אנו תקפנו והסורים נסוגו עד רמתניה. ברמתניה התנהל קרב קשה של הכוחות שלנו מול השריון הסורי, אך הם נסוגו מזרחה. בלילה שבין יום שלישי לרביעי החטיבה עצרה להתארגנות באזור רמתניה. לכוחות הגיעה אספקה ותגבורת של כוח–אדם וטנקים. בלילה קיבלה החטיבה הוראה לתקוף עם שחר את הכוחות הסוריים מזרחה וצפונה מרמתניה לכיוון תל יוסיפון. אם בשלושת הימים הראשונים כל הקרבות היו שריון נגד שריון, הרי באזור תל יוסיפון היו פרוסים כוחות קומנדו סורים. לכאורה, מטרה קלה יותר, אך כאן ציפתה לכוחותינו הפתעה לא נעימה. לראשונה נתקלנו בטילי הסאגר שהופעלו בידי יחידות החי“ר הסוריות, ולא היינו מודעים לקיומם. היו לנו הרבה נפגעים מהסאגרים, אך הדפנו את האויב מתוך השטח שלנו. ביום זה הסתיימה הלחימה בשטח שהיה בידינו לפני המלחמה. הכוחות הסוריים נסוגו חזרה לשטחם.
בכך הסתיימו חמשת ימי קרבות הבלימה. החטיבה, שביום א‘ בלמה בקרב קשה את הצבא הסורי בנפאח, יחד עם כוחות אחרים, העבירה את המלחמה לשטח האויב. המחיר היה כבד מאוד. לחטיבה היו אבֵדות רבות – הרוגים ופצועים. טנקים רבים יצאו מכלל שימוש. גם המשך הלחימה לא היה קל.
“החטיבה התארגנה מול עין–זיוון להמשך הקרבות כחלק מאוגדת האלוף דן לנר, שאליה סופחה יום קודם לכן. ביום ה‘ בצהריים החלה הפריצה אל המובלעת הסורית. בהבקעה נפגעו לוחמים רבים, שכן המִתחם הסורי היה מוגן במוקשים רבים והכוח הסורי גילה לחימה עקשנית. בין ההרוגים מפקד פלוגת הסיור – מנחם ורדי מקיבוץ מעוז–חיים. לאחר שהמערך הסורי בקו הראשון נשבר, ההמשך היה קל יותר. בקרבות בתוך סוריה נתקלה החטיבה בהתקפה קשה של דיוויזיה עיראקית ובלמה אותה. צה“ל חדר לעומק סוריה, ובגזרה הצפונית הגיע עד פחות מארבעים ק“מ מדמשק. החטיבה של אוֹרי אור לחמה דרומה יותר, בגזרה המרכזית. החטיבה המשיכה לשרת במילואים חצי שנה לאחר המלחמה. לוי מן עצמו שירת עד אוגוסט 74′ – בסך הכל עשרה חודשים. 74 לוחמים נפלו בקרבות ורבים מאוד נפצעו.
הם עשו את המלחמה
“לחמתי בכל המלחמות מאז מלחמת העצמאות“, מספר מן. “מלחמת יום כיפור הייתה הקשה ביותר. יכולת הלחימה שהופגנה בקרבות האלה הייתה טובה. לא היו מצבים של בריחה או של שבירה. נפגעו אנשים נהדרים. כמעט כל המ“פים שלנו נהרגו או נפצעו. מצב הרוח של האנשים היה קשה, אבל זה לא הוציא אותם מהלחימה. הרוח הייתה נהדרת. לא היה כל צורך בדרבון הלוחמים להישאר ולהילחם“.
בעת הלחימה, הבנתם את משמעות הפעולה שלכם? הייתם מודעים לעובדה שבלמתם את הגלישה לעמק ממש בדקה התשעים?
“כן. ההרגשה שלנו, של החיילים ושל הפיקוד, שהם עשו את העבודה. שהם עשו את המלחמה. כשמפענחים את המהלכים, בולט שהלחימה של החטיבה היא שעשתה את העבודה, היא שעצרה את הסורים בגולן. אלמלא עצרנו אותם בנפאח, לא היה מי שימנע את הגעתם לגשר בנות–יעקב. בגזרה הצפונית הסכנה לא הייתה גדולה כל כך. אנחנו עצרנו את הסורים, בלי שהייתה לנו כל הכנה לכך“.
איך אתה מסביר את ההישג? האם זו רק היכולת שלכם או גם חולשה של הסורים
“אם לסורים הייתה יותר אמביציה ויותר רצון לחימה, הם היו יכולים להצליח יותר. אחרי הלחימה גילינו שהם השאירו בגזרת הגולן 1,160 טנקים, ומתוכם כ-300 טנקים שלמים שהסורים נטשו בבריחתם. לסורים היה כוח אדיר, דיוויזיות רבות. על–פי יחסי הכוחות היה עליהם להגיע להישגים רבים יותר. הטנקים שלהם היו טובים משלנו. אנחנו יצאנו עם טנקים מיושנים מאוד. הטנקים שלהם היו משופרים ומשוכללים. העוצמה שלהם והכמות שלהם היו אדירות. הם היו צריכים להגיע להישגים אחרים. אני בהחלט זוקף את התוצאות לשני הצדדים – לכושר הלחימה שלנו, לנכונות ההקרבה שלנו, ליכולת המבצעית והשיקולים הטקטיים שלנו, לצד החולשה שלהם. אלה הדברים שעצרו אותם“.
