במסגרת מחקר לסדרת מורשת קרב שהחליטה להעביר לחיילים, גילתה סמל שירלי הרר, הקרובה לסיים את שירותה הצבאי כסמב”צית חי”ר בחטיבת חרמון, כי הגזרה עליה היא מתצפתת היא אותה גזרה בדיוק בה נהרג סבא שלה במלחמת יום הכיפורים
סמל שירלי הרר, סמב”צית חי”ר בחטיבת חרמון, כבר נמצאת לקראת שחרור, וברזומה של שנתיים עמוסות היא מסכמת שירות בגזרה המבצעית ביותר בישראל, נכון להיום, לאחר שגילתה בדרך קשר משפחתי מושרש בגזרה זו.
כשעוד הייתה תלמידת תיכון, סמל שירלי הרר הייתה בכיוון שונה מהתפקיד בו היא משרתת כיום. “האמת, בהתחלה רציתי להתגייס לחיל האוויר, בגלל ששני הוריי שירתו שם וזה מה שהכרתי מהבית”, היא אומרת. רצה המזל והתוכניות שלה השתנו. “במיונים קיבלתי אופציה לבחור בתפקיד סמב”צית, ובגלל שדודה שלי שירתה בתפקיד זה, התייעצתי איתה ושמעתי ממנה שזה תפקיד מעניין עם הרבה אחריות. מפה לשם, היום אני סמב”צית מזה שנתיים בחטיבת חרמון”.
שירלי וחברותיה לחמ”ל אגף המטה עובדות מול חמ”לים נוספים של מודיעין, סיוע אש, גדודי חי”ר ועוד. “בגזרת החרמון אין אירוע כל שני וחמישי, אבל ברגע שקורה אירוע, מדובר באירוע משמעותי”, היא מסבירה. “בקיץ ובחורף הגזרה נראית שונה לחלוטין, כי בחורף יש פה שלג, דבר שמשנה את כל ההיערכות של הכוחות בשטח”.
אכן, לשירלי הזדמן לתפעל לא מעט אירועים מבצעיים בזמן אמת. “אחד מהאירועים קרה לפני מספר חודשים. הועבר לנו מידע על חוליית מחבלים שנמצאים בסחייתא ומניחים שם מטען. פתחנו בנוהל אירוע, האזנו בקשר למתרחש וכך קיבלנו תמונת מצב ברורה. האירוע הסתיים בחיסול המפקדים וגילוי אמצעי הלחימה במקום. תמיד יש את החשש שאקבל דיווח על חייל פצוע או הרוג אבל זה חלק מהתפקיד”.
במהלך השירות החליטה שירלי להעביר לחיילים מורשת קרב על הגזרה, ולשם כך חקרה את כל ההיסטוריה הגזרתית ואת “מבצע קינוח” בפרט. “מדובר במבצע שהתקיים במלחמת יום הכיפורים אשר בסופו כוחות צה”ל השיגו את מטרתם לקחת מידי הסורים את פסגת החרמון”. בדרך, הכוחות הלוחמים איבדו חיילים גיבורים, ואחד מהם היה סבה של שירלי, ז’אק. “תמיד ידעתי שסבא שלי נהרג ביום כיפור באזור רמת הגולן. ביום הזיכרון לחללי צה”ל קיימנו מפגש משפחתי, אחד כזה שקורה רק פעם בשנה. התחלתי לחקור ולשאול את סבתי ואחים של סבי. התברר לי שהוא נהרג כעשרים קילומטרים מדמשק, ובמילים אחרות, הוא חצה את החרמון ולאחר מכן נהרג. פתאום הבנתי שאני מתצפתת על הגזרה שבה הוא לחם בפעם האחרונה”. שירלי התרגשה מאוד ורצתה לגלות עוד מידע, “זה צירוף מקרים מטורף. סבי היה שייך לכוח הנדסה קרבית. ביום האחרון של המלחמה, היחידה שלו ישבה בעומק סוריה ולפתע הייתה הפגזה ארטילרית. סבי רץ למחסה והסתתר, אך הוא נזכר ששכח חלק מהציוד שלו ולכן יצא מהמסתור בחזרה למקום שבו היה קודם. רסיסי הטילים פגעו בו, הוא נפצע ולא יכלו להגיע אליו. כשהטיפול הרפואי הגיע אליו זה כבר היה מאוחר מידי, שם הוא מת מפצעיו”, מספרת שירלי. אביה של שירלי היה ילד באותה תקופה ולכן לא הכיר אותו הרבה שנים. אחיו נולד תקופה קצרה לאחר מכן, וסבתה של שירלי החליטה לקרוא לו על שם בעלה, ז’אק.
לכן, היום היא רואה את חשיבות התפקיד שלה יותר מתמיד, כמישהי שרואה את החיילים על המסך ויכולה לתרום משמעותית להגנתם. “זה תפקיד עם המון אחריות, את קרובה לשטח, מבינה בשפה של הלוחמים. זה כיף להיות חלק ולהרגיש תורמת ומשמעותית”.
