מטרתו של יהושע חנקין התבטאה בצוואותיו האידיאולוגיות: להגיע למיליון יהודים בארץ ישראל בתוך 10 שנים ולרכוש ארבעה מיליוני דונם, רבע מתוכם ממזרח לירדן
בצוואה אידיאולוגית, שכותרתה “אל עמי בציון”, כתב יהושע חנקין: “נגלתה לי ייעודי בחיים מטעם ההשגחה העליונה – גאולת הארץ לעמנו, הכמה אליו”. בתזכיר משנת 1919, הוא חושף את פרוגרמת גאולת הקרקעות הראשונה שלו, גם היא מעין צוואה אידיאולוגית, אותה שינה ושיפץ שוב ושוב בהתאם לכיוון הרוחות במזרח התיכון, ועיקרה להגיע למיליון יהודים בארץ ישראל בתוך עשר שנים, ולרכוש ארבעה מיליוני דונם, רבע מתוכם ממזרח לירדן.
חנקין לא הצליח לרכוש בשנות ה-30′ את 300,000 הדונמים במרכז הגולן, כולל אזור קצרין, על מנת להקים עליהם את החברה לפיתוח הגולן.
בשנת 1937, מגיעה ועדת פיל הבריטית לאחת הבדיקות היסודיות ביותר, שנערכו אי פעם של הסכסוך היהודי-ערבי, בכוונה לשרטט גבולות חדשים. במשך כמה חודשי סיורה בארץ, מנסים לקבוע עובדות בשטח עד כמה שניתן. ויצמן, בן גוריון ושרת מציגים בפניה את הדרישה הציונית לכלול בתחום הגבול המזרחי גם שטחים בעבר הירדן הצפוני, בניסיון להרחיב ככל שניתן את גבולות המדינה היהודית העתידה.
במקביל, מבצעים משה שרת ודוד בן גוריון ניסיונות מעשיים לקניית אדמות בעבר הירדן המזרחי. לדעתם, ניתן לקנות כעת שטח של כמיליון וחצי דונם בעבר הירדן, עבור התיישבות יהודית, ביניהם “בקעת הירדן המזרחית, מהירמוך דרומה”. ניתן לראות כאן הצעה ואפשרות לקניית אדמות בדרום הגולן ובסמוך לו וליד מקורות המים העיקריים באזור זה של הירמוך. הרצון לקנות אדמות אלו היה גם כלכלי, אך בעיקר אסטרטגי מדיני, כדי להרחיב את גבול הבית הלאומי מזרחה.
ושוב מזדרז חנקין ומזכיר את תכנית הענקים, משנת 1926, לפתרון שאלת ההתיישבות וההתבססות בארץ. הוא שב להזכיר את תכניותיו, כמו רכישת הזיכיון לשימוש במי הנהרות הגדולים ובין השאר מזכיר את נהרות הירדן והירמוך. בהקשר לקרקעות הבאות בחשבון לקנייה ולהתיישבות יהודית, נזכרים “חורן וקוניטרה – 390,000 דונם”.
שרת: “לחטוף וליישב…”
לקראת פרסום דו”ח ועדת פיל, מרכז משה שרת את עיקר פעולתו בעמק הירדן. ביוני 1937, הוא מסייר ביישובים החדשים וכותב ביומנו: “מבחינה מדינית, אינני יודע מצווה יותר דוחקת ואמצעי-מלחמה יותר אפקטיבי מאשר העלאת נקודות שלנו בשטחים אלה ויצירת עובדה”.
הוא מדגיש שלא זכויות ולא תביעות היסטוריות עמדו לנו בעת שנקבעו גבולות הארץ בעבר, אלא “הנקודות שהיו לנו”, ולכן יש “לחטוף וליישב… מבחינה מדינית, אין מצווה גדולה יותר ברגע זה מאשר לחטוף ולכבוש…
“… המחלקה המדינית ראתה חשיבות פוליטית מיוחדת בעלייה על אדמות נקיב שבקדמת הכנרת… בעלייה על אדמות נקיב, נעשה צעד נכון לקראת כל אפשרות של הכרעה בדבר גורלו של אזור זה. … במידה שיש אפשרות שייגזר על אזור זה להישאר בשטח הערבי, הרי הוא ימלא תפקיד של חלוץ לגבי האפשרות של התפשטות היישוב היהודי גם לאותה מדינה וכל הוספת נקודה מגבירה את הסיכויים. כיבוש אדמת נקיב אין בו רק הוספת נקודה אחת לנקודות שיש לנו באותו אזור, אלא הוא בא להרחיב במידה ניכרת את היקף התאחזותנו בו, בתקעו יתד בפינה המרוחקת ביותר שלו. מכל הבחינות, הנני יכול רק לברך את המחלקה הגרמנית, על שסייעה לביצוע המפעל הכיבושי הזה”.
ממכתב זה, אפשר לראות הגדרות מדויקות של הקו המדיני-האסטרטגי של הסוכנות היהודית בהעלאת נקודות, (בייחוד באזור זה ממזרח לכנרת, למרגלות הגולן). קביעת עובדות של “התפשטות”, “תקיעת יתדות” בפינות מרוחקות, “התאחזות” ו”כיבוש” ואף “החזרת האזור הזה לשטח יהודי.” שרת קיווה שאזור בקעת הירדן ורמת הגולן יוחזר בסופו של דבר למדינה היהודית. אם יימשך המשטר המנדטורי, תיגאל האדמה ותיקבע עובדה.
ב-1 ליולי, 1937, מסכים בן גוריון לגבולות החלוקה, כי לדעתו: “אין נצח בגבולות”. הוא מציין את גבולות ארץ ישראל: “בין ים סוף והלבנון והחרמון, ים תיכון, מדבר קדם וסוריה במזרח”. את תכנית החלוקה הוא רואה כנקודת פתיחה ומשאיר צוואה מדינית, שמומלץ לעיין בה שוב. כפי שכבר צוין כאן בעבר, בן גוריון העדיף את הזכות ההיסטורית על ארץ ישראל כולה, על פני הקמת מדינה יהודית ואמר: “אין זו מסמכותו של שום גוף יהודי, אין זו אפילו מסמכותו של העם היהודי כולו החי אתנו היום – לוותר על איזה חלק שהוא בארץ. זוהי זכות האומה היהודית לדורותיה, זכות שאינה ניתנת להפקעה בשום תנאי. ואילו גם היו יהודים באיזה זמן שהוא מכריזים על הסתלקותם מזכות זאת – אין בכוחם ובסמכותם להפקיע זכות זו מהדורות הבאים. שום ויתור ממין זה אינו מחייב ואינו קושר את העם היהודי. זכותנו על הארץ – על הארץ כולה, קיימת ועומדת לעד. ועד ביצוע הגאולה המלאה והשלמה, לא נזוז מזכותנו ההיסטורית. בכל זמן ובכל שעה נעמוד על זכות זו בכל האמצעים הכשרים והמוסריים אשר בידנו”. ( 1.6.37)
לגבי השטח שבדרישה הציונית, מציין בן גוריון: “… כל האדמה מצפון הירמוך (רמת הגולן והחורן)…”
בשערי הגולן ממש
עם פרסום תכנית החלוקה, מבקשת חברת “הכשרת היישוב” מחנקין תכנית רכישות מעודכנת והוא מציע לרכוש מיד ארבעה מיליוני דונם, מתוכם 800,000 דונם בעבר הירדן “ו-600,000 דונם קרקעות, תחת המנדט הצרפתי, הגובלות עם ארץ ישראל. כלומר, אדמות הגולן, הבטיחה וייתכן גם החורן.
הסוכנות להרחיב את המדינה היהודית מעבר לתחומי “הצעת פיל” ובשנת 1939, נכללים מורדותיו המערביים של הגולן ברשימת האדמות הבאות בחשבון לעלייה.
בסוף אוקטובר 1939 עולה קבוץ עמיר לאדמות “חיאם אל וואליד”.
ב-13 לפברואר, 1940, הודיע יוסף נחמני, יד ימינו של דוד בן גוריון באותה עת, ללשכה הראשית של הקק”ל על רכישת כל אדמות משפחת פעור באזור החולה, כולל אדמות הנמצאות באזור הצפון-מזרחי של הגולן, כמו – שטחי הבניאס, עזזיאת ועין פית, המונים ביחד כ-8,000 דונם (כל זה מתוך 11 אלפי דונמים של האמיר שנקנו).
נחמני מציין: “…אנו כובשים את הקו המבדיל בין ארץ ישראל המערבית והמזרחית ועומדים בשערי הגולן ממש, אנו משתלטים על נחל בניאס ועל עשרות מעיינות הנובעים מתוך האדמות הנ”ל”.
ב-2 לפברואר 1942, הודיע חנקין שאפשר להשיג מהממשלה הסורית רישיון לרישום אדמת הבטיחה על שם הקק”ל. הסוכנות והקק”ל מייפות את כוחו של חנקין לשאת ולתת עם בעלי הקרקע, בניסיון לרוכשה ולרושמה מבחינה חוקית.
ההתעניינות המחודשת בבטיחה קשורה בהערכה שאנגליה תעניש את ממשלת וישי הצרפתית, תכבוש את לבנון ואת סוריה וכך ייכללו במנדט הבריטי הבטיחה, הגולן ואף אולי החורן. מימוש עסקת הבטיחה היה יוצר רצף קרקעי בינה לבין עין גב והשלמת האחיזה היהודית מסביב לכנרת.
באותה שנה, מוקמים למרגלות המזרחיים של הגולן הקיבוצים “אייל” באדמות הדרדרה ו”כפר סאלד”. המיקום נבחר בצמוד למדרון הגולן, כדי שבעת הצורך יוכלו “להיכון לתפוס מיד את הרכס”, כדברי משה שרת.
גם באדמת ג’לבינה, סה”כ 540 דונם, העוברת סופית לרשות הקק”ל בדצמבר 1942, צפונית לגשר “בנות יעקב”, ישנם אדמות המשתרעות במדרונות הגולן, בתוך השטח הסורי.
בתחילת שנות ה-40′, ביקשו אנשי חברת הנוער של עין גב להקים יישוב בבטיחה, להשלים את האחיזה היהודית סביב הכנרת. בן גוריון דחה את הבקשה.
גיחה אחרונה לגולן
במאי 1944, נערכה גיחה אחרונה לגולן. וייץ, קולק ואחרים סיירו בגולן במסווה של סוחרי עתיקות ובדקו שטח של כ-350,000 דונם, המיועד לקנייה. הסיור היה סודי ביותר. בסוף הדו”ח, שהגיש וייץ, מסופר על היישוב בני יהודה “ובלבך השתוממות של רגש הערצה כלפי אותם המועטים הגיבורים, שהעזו בימים ההם לעבור את הכנרת ולהרחיק אל הגולן ולתקוע בו יתד ואחיזה בקרקע”.
לדעתו של וייץ, מוטב להסתפק בשלב זה באדמת הבטיחה, 40 אלף דונם של משפחת הבק. אבל הוא ממליץ לגאול את אדמות בני יהודה ופועל עם נחמני לשם כך, כי “אסור לנו לעזוב את המקום שהוא המפתח לחורן”.
במרס 1944, עדיין מדברים ראשי הקק”ל על אפשרות לרכוש 325 אלף דונם בגולן, אבל בנובמבר הם ממליצים לרכוש את אדמות בטיחה בלבד וליישב שם צעירים יהודיים מסוריה.
ב-31 למרס, 1937, עלה על הקרקע מדרום לגולן קיבוץ “שער הגולן”. ב-2 לנובמבר, 1945, עלה על הקרקע ממזרח לגולן קיבוץ “להבות הבשן”.
אביחי גולן, בן רמת מגשימים ותושב קצרין, שהחומר לכתבות הללו נלקח מעבודת התואר השני שלו, כותב לסיום: “אולי ביטאו הקבוצים בשמם את השאיפה להגיע ביום מן הימים לגולן ולבשן ולהתיישב בהם”.
אפשר היה לסיים כאן ולומר שהמאבק הראשון על הגולן, מאז הגה סר לורנס אוליפנט את ההתיישבות בו בשנת 1880, הסתיים עם פרוץ מלחמת העצמאות. אך כפי שהורחב כאן בעבר, גם כאשר המדינה הצעירה נאבקת על חייה, היא לא מתנערת מהגולן ומנסה לכבוש אותו בכמה מבצעים שלא עולים יפה.
רק בשנת 1967, מתגשם החזון שנטווה בסוף המאה ה-19, גם הוא חלקית בלבד.
אדמות החורן נותרו כשטרי בעלות, שטמונים אי שם במעמקי גנזך המדינה, הרחק מעיני הציבור והתקשורת. מדינת ישראל עשתה ככל שביכולתה למחוק את ההיסטוריה הציונית של הגולן. אנחנו, מבחינתנו, עשינו ככל שביכולתנו על מנת שלפחות תירשם.
