ביישוב היהודי נווה שבסוריה התקיים מרכז תורה במשך כל תקופת התלמוד. בעיירה נתגלו עדויות ארכיאולוגיות רבות לעברה היהודי: סמלי מנורה, תבליטי אשכולות ענבים, כתובות בשפה העברית, ועוד. בחודש שעבר הופצצה העיר ונקברה תחת ההריסות
במשך אלף שנים לא פסקה ההתיישבות היהודית בעיר נווה והותירה בה שכיות תרבות יפהפיות. בשבוע שעבר מחקו אותה הקרבות בסוריה מעל פני האדמה, אוצרות האדריכלות היהודית המפוארת נהרסו במשך שני ימי הפצצות בחודש נובמבר, במקרה הטוב הם קבורים מתחת למפולות, אין יודע מה עלה בגורל 60,000 תושבי העיירה, המרוחקת רק 15 ק”מ מגבול ישראל.
מדוע ראויה דווקא היא לתשומתנו יותר ממאות עיירות בסוריה שאינן עוד? כי על פי חוקרים הייתה נווה בירת התחום המנהלי בגולן, הנושא את שמה וחכמיה נחשבו כמו חכמי ציפורי, לא פחות.
עכשיו כבר איננה. מי ימלל גבורות ישמעאל.
בן ציון רוזנפלד במאמרו “נווה – בירת הבשן מימי הורדוס ועד הכיבוש המוסלמי”, טוען כי ראשית היישוב היהודי בנווה בשנת 9 לפסה”נ, עת גדוד של 500 פרשים-קשתים יהודים מבבל נענה לבקשת הורדוס להתיישב על אדמות שהעניק להם בבשן, במטרה להתמודד עם שבטי נודדים פורעים באזור. לאחר שהאזור נרגע, בנו היהודים הבבלים בבשן יישובים שונים, בהם העיירה נווה, שבתלמוד נזכרת אף כנינווה.
האוכלוסייה באזור התפתחה, בימי המרד הגדול היא סבלה מאבדן קשה, אך רציפות היישוב בה נשמרה בתקופת המשנה והתלמוד. בין השנים 100-200 לספירה הפכה נווה להיות בירת הבשן, מאז שנת 250 התחזק היישוב היהודי בתחומה והתרבו בו היישובים הכפריים היהודיים. לאורך כל התקופה נחשבה נווה לארץ ישראל לעניין המעשרות, אנשיה קיימו קשרים עם הגליל, ואף הושפעו מהמרכז הדתי בארץ שבראשו עמד רבי יהודה הנשיא.
אבל עיקר פרסומו של היישוב היהודי בנווה היה במרכז התורה שהתקיים בו כמעט ברציפות במשך כל תקופת התלמוד. בגולן ובבשן לא היו מרכזי תורה רבים, היות שהיישוב היהודי באזור נחשב כהמשך לגליל, שבו התרחשה עיקר פעילות החכמים. חכמי הגולן והבשן היו כפופים לחכמי הגליל, למדו בעיקר בטבריה שהייתה המרכז היהודי החשוב בארץ. רק שני מרכזי חכמים ממזרח לירדן היו בעלי מעמד בעיני חכמים: נווה בבשן, ובצרה שאף היא בסוריה. במקורות נזכרת קבוצת חכמים “רבנן דנוה”, תואר קבוצתי דומה נזכר רק בהקשר לחכמי המרכזים החשובים קיסריה, טבריה וציפורי. המפורסם שבחכמי העיר הוא ר’ תנחומא בר אבא, מחבר מדרש תנחומא. מהעיר נווה הגיע גם האמורא רבי שילא דנוה, שמסר הלכות בשם ריש לקיש, ואשר רבני קיסריה מסרו הלכות בשמו.
גם לאחר תקופת התלמוד, במאות החמישית והשישית היו יהודים בנוה, במאה השישית הפך היישוב לנוצרי בעיקר, אך מעמדו נשמר כבירת הבשן. בשנת 600 לספירה, בשלהי התקופה הביזנטית, התקיים היישוב היהודי בתחום נווה באותם מקומות שנחשבו בעבר כיישובים יהודים, אך מצבם השתנה לרעה. במאה השביעית-שמינית פעל בנווה פייטן חשוב בשם ר’ יוסי בירבי ניסן איש שוה-קרייתיים (אף הוא שמה של נווה, ד”ש).
הקהילה היהודית בנווה אמנם נחלשה בהדרגה למן המאה השישית, אך השתמרה בו עמוק לתקופות מאוחרות מימי הביניים. (מתוך: על אתר – ביטאון לענייני ארץ ישראל במקורות).
בתקופה המוסלמית הייתה העיר בירת אזור החורן וגם באותה העת התקיימה בה קהילה יהודית. הגאוגרף הערבי יאקות אל-חמאווי, בן המאה ה-13, גרס ששדות העיירה היו שדות המרעה של איוב. כמו כן ישנה אמונה מוסלמית ששם בן נח קבור בעיר והוא מכונה “נבי א-סאם”.
ברחבי העיר נתגלו עדויות ארכיאולוגיות רבות לעברה היהודי: סמלי מנורה, תבליטי אשכולות ענבים וכתובות בשפה העברית. בעיר אף נמצא בית כנסת עתיק, שבין שרידיו נמצאו עיטורי מנורה.
יצחקי גל, מסוקרי הגולן הראשונים וכותב הספר “סקר נופים ואתרים, מחברות יצחקי / יומן הסקר”, הוא אשר הסב את תשומת הלב לאוצר תרבות ומורשת יהודי זה שהיה וככל הנראה איננו עוד. “מבנים ופריטים פיסוליים משתמרים מאוד טוב בגולן ובחורן בהיותם בנויים מבזלת”, מזכיר גל. “זה מדהים, אנחנו מכירים את התופעות מפארג’ ורמתניה, בהם בתים שלמים נשארו עם התקרות שלהם מאז התקופה הביזנטית לפני כ-1500 שנה. כך גם בחורן, בתים שלמים נשארו עם האבנים המסותתות שלהם ועם התבליטים, זה מדהים.
נורא מעניין שיש שם מצבה עם כתובת בעברית מימי הביניים, מהמאה ה-11, שתועדה על ידי זאב וילנאי. זאת אומרת שהיישוב היהודי המשיך להתקיים כאן המון זמן. מצער יותר שאנשים נהרגים, אנחנו לא יכולים לעשות כלום בעניין, אך שמעתי שיש קול מחאה במערב נגד הרס העבר, לפחות נפרסם מה שקרה בנווה, שאנשים ידעו על כך”.
