ב-19 ביוני 1967, קיבלה ממשלת אשכול החלטה, שבה הביעה ישראל נכונות לסגת בהסכם שלום לעבר הגבול הבין-לאומי עם מצרים וסוריה. בהמשך, אותה ממשלה ביטלה פעמיים את ההחלטה, מה שלא הפריע לבעלי עניין “להחיות” אותה שוב ושוב, כתומכת בעניינם
לפני שבועיים, הרציתי בכנס העולמי למדעי היהדות, שנערך באוניברסיטה העברית. נושא הרצאתי היה: ההתיישבות אחרי מלחמת ששת הימים, כמנוף להתחדשות ההתיישבות העובדת. ההרצאה הייתה חלק ממושב שעסק באתוס ההתיישבות לאחר קום המדינה. עמיתיי לכנס היו ד”ר אודי מנור, היסטוריון והביוגרף של יגאל אלון; ד”ר אלון פאוקר, היסטוריון וחוקר הציונות ופרופ’ יוסי גולדשטיין, היסטוריון וביוגרף, שהוציא ספרים רבים ובהם ביוגרפיות, כולל אלו של לוי אשכול וגולדה מאיר וכעת הוא משלים את כתיבת הביוגרפיה של בן גוריון. יו”ר המושב היה חוקר ההתיישבות, חתן פרס ישראל, פרופ’ יוסי כץ.
הרצאתו של יוסי גולדשטיין עסקה בתפיסות ההתיישבות של אשכול ושל בן גוריון. אשכול היה האיש שתרם להתיישבות הציונית בארץ ישראל, לפני קום המדינה ובעיקר אחריה, יותר מכל אדם אחר. על כך אין מחלוקת. אין מחלוקת גם על כך שאשכול עודד את ההתיישבות מעבר לקו הירוק, לאחר מלחמת ששת הימים. בהרצאתי, הזכרתי את העובדה ששליש מן היישובים, שקמו בחמישים שנות ההתיישבות בגולן, קמו בשנה וחצי שבין שחרור הגולן לפטירתו של לוי אשכול, בדחיפתו ובעידודו. גם על כך אין מחלוקת.
אולם יוסי גולדשטיין הציג בהרצאתו תזה, קצת משונה בעיניי, על פיה הלהט ההתיישבותי של אשכול, נובע מכך שהוא נולד וגדל לתוך חיי חקלאות באוקראינה, אהב התיישבות והיה לו חשוב לסייע לה ולפתח אותה, אך היא לא הייתה בעיניו כלי מדיני לעיצוב הגבולות. גולדשטיין מבחין לגמרי בין השקפתו המדינית של אשכול לזו ההתיישבותית. לטענתו, אשכול הקים יישובים כי הוא אהב להקים יישובים, אך במקביל, חתר לפתרון מדיני, שבו ישראל תיסוג מן האזורים שאותם הוא יישב ולכן הוא הקים בעצם “יישובים זמניים”.
קראתי את הביוגרפיה עבת-הכרס והמעניינת של אשכול, שכתב גולדשטיין ולא היה בה זכר לתפיסה הזאת. נהפוך הוא. כלומר, זו גישה שהוא אימץ לאחרונה, זמן רב אחרי שסיים את חקר סיפור חייו של אשכול.
את התזה שלו ביסס יוסי גולדשטיין על החלטת ממשלת אשכול, מיד לאחר מלחמת ששת הימים, ב-19 ביוני 1967, הידועה בכינוי “ההחלטה הסודית”. בהחלטה זו, הביעה ישראל נכונות לסגת בהסכם שלום לעבר הגבול הבין-לאומי עם מצרים וסוריה, עם תיקוני גבול מתבקשים. זו, טען גולדשטיין, הייתה מדיניותו של אשכול. לכך הוא חתר. במקביל, הוא גם הקים יישובים. כנראה, סתם להנאתו.
את החלטת ה-19 ביוני 1967, העלה יוסי ביילין בעיצומו של המו”מ עם סוריה על נסיגה מהגולן, בשנות ה-90′, כדי להציג את המו”מ על נסיגה כמימוש החלטת ממשלת ישראל.
בספרו “ההר שהיה כמפלצת”, ביסס יגאל קיפניס תזה שלמה על ההחלטה הזו. על פי תפיסתו, זו ורק זו ההחלטה על מדיניות ממשלת ישראל. כל מה שסותר אותה, חסר ערך. התיישבות? הקמת היישובים הייתה “התיישבות זמנית”. סיפוח הגולן? זה לא באמת סיפוח, זו לא באמת ריבונות, אלא צעד טכני כלשהו, המחיל את החוק הישראלי על הגולן. רק החלטת ה-19 ביוני קיימת, רק היא קובעת.
מה ש”שכחו” ביילין, קיפניס וגולדשטיין להזכיר, זו העובדה שההחלטה הזאת בוטלה.
פעמיים וידוא הריגה
לא הופתעתי מדבריו של יוסי גולדשטיין וזאת מן הסיבה הטכנית, שקראתי את התקציר שלה לפני הכנס. לכן, “במקרה הכינותי מראש” רשימת עובדות.
ב-31 באוקטובר 1968, קיבלה ממשלת אשכול את ההחלטה הבאה: “גבול בטוח בין ישראל ומצרים מחייב שינויים בגבול הבין-לאומי לשעבר… סיכומים אלה של הממשלה באים במקום ההודעה מ-19 ביוני 1967″.
חד וחלק. ההחלטה מחליפה את החלטת ה-19 ביוני 1967. אבל האמת היא, שהחלטה זו אינה ביטול החלטת ה-19 ביוני; החלטה זו היא וידוא הריגה של אותה החלטה. יתר על כן, זהו וידוא הריגה שני לאותה החלטה.
ההחלטות על ההתיישבות הן המבטאות את מדיניות הממשלה והן קברו בפועל את “ההחלטה הסודית”. אליהן נוספו שלוש החלטות מדיניות פורמליות, שמחקו את ההחלטה לחלוטין. הצגת ההחלטה כתקפה היא סילוף ההיסטוריה, ממניעים לא טהורים. האמת היא שההחלטה הזאת בטלה ומבוטלת, לא שרירה ולא קיימת
כבר ב-17 באוקטובר 1967, החליטה הממשלה: “לאור הדיונים בעצרת ה-22, [של האו”ם, א.ה.], במושב המיוחד של העצרת, רושמת הממשלה לפניה בצער את העובדה כי מדינות ערב מחזיקות בעמדתן שלא להכיר בישראל, לא לבוא עמה במשא ומתן ולא לכרות עמה חוזי שלום… נוכח עמדתן זו של מדינות ערב, תוסיף ישראל לקיים במלואו את המצב כפי שנקבע בהסכמי הפסקת האש ותבצר מעמדה, בהתחשב עם הצרכים החיוניים של ביטחונה והתפתחותה”. ההיסטוריון ראובן פדהצור הגדיר החלטה זו, בספרו “ניצחון המבוכה” – מחקר על מדיניות ממשלת אשכול לאחר מלחמת ששת הימים, כ”ביטול פורמלי של החלטת 19 ביוני”.
אולם הממשלה ביצעה פעמיים וידוא הריגה, אולי כיוון שבהחלטה הזו לא נאמר בפירוש שהיא מבטלת את אותה “החלטה סודית”. בישיבת הממשלה, ב-31 בדצמבר 1967, העלה השר ישראל גלילי הצעה להחליט על ביטול פורמלי של ההחלטה. ראש הממשלה אשכול סיכם את הדיון בהודעה: “לגבי סוריה, ההחלטה מבוטלת”. כאמור, באוקטובר 1968, היא בוטלה באופן פורמלי גם באשר למצרים.
בפועל, ההחלטה הייתה לאות מתה כמעט מרגע קבלתה. פרופ’ יואב גלבר, אחד ההיסטוריונים הטובים והחשובים בישראל, שחקר לעומק את הנושא, כתב מאמר בכתב העת “האומה” והקדיש למעלה מפרק שלם בספרו החדש על מלחמת ההתשה, ל”מיתוס ההחלטה הסודית”. לטענתו, זו כלל לא הייתה הצעת שלום פורמלית לערבים, אלא החלטה טקטית, שנועדה לצייד את שר החוץ אבא אבן בקווים אדומים וביוזמה ישראלית, למקרה שיופעלו על ישראל לחצים לנסיגה מידית, כמו לאחר מלחמת סיני. המשמעות של ההחלטה הייתה דווקא האמירה שללא חוזה שלום, ישראל תישאר בקווים הנוכחיים, שהסכם שלום יהיה חייב לכלול הסדרי ביטחון והבטחת מקורות המים ושיהיו תיקוני גבול. היו אלה קווים אדומים לצורך קרב השהיה, אם יופעל שוב מכבש לחצים כבד על נסיגה. אבן נסע לארה”ב והלחצים מהן ישראל חששה לא הגיעו. מרגע זה, לא היה עוד צורך בהחלטה הזאת וממשלת ישראל התעלמה ממנה לחלוטין. ההחלטות על ההתיישבות הן המבטאות את מדיניות הממשלה והן קברו בפועל את “ההחלטה הסודית”. אליהן נוספו שלוש החלטות מדיניות פורמליות, שמחקו את ההחלטה לחלוטין.
הצגת ההחלטה כתקפה היא סילוף ההיסטוריה, ממניעים לא טהורים.
האמת היא שההחלטה הזאת בטלה ומבוטלת, לא שרירה ולא קיימת.
גדיים הופכים לתיישים
התייחסות קצרה ל”התיישבות זמנית”. אין חיה כזאת, התיישבות זמנית. ההתיישבות נועדה לעצב את הגבול. נכון, אשכול, שהיה זהיר ופרגמטי מאוד, לא התחייב שהיכן שיקום יישוב, משם לא תהיה נסיגה. בוודאי שהוא לא יכול היה להתחייב בשם ממשלות העתיד. אולם הוא הקים את היישובים, כחלק מן המאבק על גבול המדינה, כדי לקבוע עובדות שתשפענה על התהליך.
כאשר הוא הציע להקים יישובים כהיאחזויות נח”ל, כדי להקל על התמודדות עם לחץ בין-לאומי, הוא הסביר: “טיבם של גדיים הוא להפוך לתיישים”.
יש להבחין בין טקטיקה לאסטרטגיה. החלטה להקים יישוב כ”מחנה עבודה לאיסוף בקר”, או כהיאחזות נח”ל, היא טקטיקה, שנועדה לשרת את האסטרטגיה – הקמת התיישבות שתעצב את הגבול.
