בימים אלה מוקמת בחמת גדר אנדרטה לשבעת הלוחמים שנפלו בתקרית אל-חמה באפריל 1951. האנדרטה תיחנך בחודש אפריל, במלאת 64 שנים לאירוע. השבעה נהרגו מאש סורית כאשר יצאו לשטח המפורז בעקבות ידיעה על כניסת יחידה סורית לאזור
אל-חמה, היא מת גדר, שבה לכותרות הודות לאנדרטה שמוקמת עתה במקום בו נהרגו שבעת לוחמי השריון באפריל 1951, לפני 64 שנים. שלושה אמנים מבצעים את האנדרטה בהתנדבות – יובל לופן מקיבוץ גינוסר, אחיעם ליפשיץ מבת הלל ואסתי סחייק הרלב; הוגה הרעיון הוא גיל ברנר, מדריך טיולים, אשר מנסה בימים אלה לאתר באמצעות התקשורת את משפחות הנופלים ולהזמינם לחנוכת האנדרטה באפריל השנה.
אבל לחמת גדר יש גם סיפורים אחרים; יש לה זכות ראשונים בתולדות חקר הגולן בידי יהודים; המוני בית ישראל טבלו במעיינותיה כבר לפני אלפי שנים, בהם גם רבי יהודה הנשיא, שאף התיר לעשות זאת בשבת (!), כולל אף הליכה אליה מיישובים מרוחקים. מה הוא עשה נוכח הפסלים במרחצאות הרומיים שכבר התנוססו שם לתפארה? מה חשף בה הפרופ’ סוקניק ומה עשה ראש המחלקה לארכיאולוגיה באוניברסיטה העברית אצל הקאימקאם בפיק? ובאום אל-קנאטיר?
על חשיפת בית הכנסת בחמת גדר, ועל כמיהתו הנואשת כמעט של אחד מגדולי חוקרי העבר בישראל לצפונות הגולן – בכתבה שעיקריה לקוחים מזכרונותיו של נחמן אביגד, שהיה באותה משלחת חקר ראשונה בגולן.
באותם ימים היה הגולן כולו בשטח סוריה, חמת גדר לבדה נכללה בגבולות ארץ ישראל המנדטורית.
בעקבות גילוי מקרי של קטעי פסיפס בתל-באני שבבקעת אל חמה, קיבלה האוניברסיטה העברית רישיון חפירה בחמת גדר וארבעה חופרים יצאו לדרכם באוקטובר 1932: מנהל החפירות הארכיאולוג פרופ’ אליעזר סוקניק, האדריכל יעקב פינקרפלד, נחמן אביגד והצלם יוסף שוויג.
המשלחת הגיעה למקום והתקבלה על ידי בעל הזיכיון סולימן ביי נציף, שגילה ענין רב בעבודה, סייע למשלחת ואף תרם לפרסום הדו”ח. החפירה נמשכה 16 ימים, בהם נחשפו שרידי בית הכנסת ורצפת הפסיפסים, נבדקו ונרשמו שרידי המרחצאות הרומיים ושרידי התיאטרון שנראו לעין. פרופ’ סוקניק ניצל אף את ההזדמנות וערך מאוחר יותר כמה גיחות לשרידי בתי כנסת נוספים בגולן, ככל שהתאפשר בידו.
חשיפת בית הכנסת היתה עבור החופרים אירוע מרגש, שנתיים לאחר שחפרו בבית-אלפא וחשפו את בית הכנסת השלם הראשון בארץ, אשר לפיו נקבע לראשונה טיפוס בית הכנסת מהתקופה הביזנטית. בניגוד לבית הכנסת בבית-אלפא ושפע העיטורים שנמצאו בו, בחמת גדר נתגלה מוטיב ציורי יחיד – דמות שני אריות שעומדים משני צידי זר עגול ובו כתובת בארמית. מאחורי כל אריה ניצב עץ ברוש, שאר העיטורים היו דגמים גיאומטריים שגרתיים. אך לעומת אריות בית אלפא, המצוירים באופן נאיבי, עד שבקושי ניתן לזהותם, אלה שכאן מצטיינים בהופעתם המרשימה. הראשונים שומרים על ארון קודש, ואלה שכאן – על לוח זיכרון של תורמים.
הכתובות הרבות שנתגלו ברצפה שבחמת גדר פיצו את החוקרים על חוסר העיטורים, כי היה טמון בהם מידע רב שסייע לסוקניק לקבוע את התאריך האפשרי לבניית בית הכנסת באמצע המאה החמישית. בין התורמים מופיעים תושבים מכפר עקביה, כפר נחום, סוסיתא, ציפורי, עמאוס וארבל, שלא היו תושבי המקום הקבועים אלא מתרחצים שבאו כדי להירפא, מה שמצביע על התוכן העסקי של חמת גדר.
רבי יהודה הנשיא התיר לרחוץ בה בשבת
לא רק הכתובות מספרות על המבקרים בחמת גדר, גם בספרות חז”ל מוזכרים חכמים שבאו להתרחץ בה, הבולט ביניהם היה רבי יהודה הנשיא בכבודו ובעצמו, עליו אמר רבי חנינא: “עולין היינו עם רבי לחמת-גדר”.
על פי מה שנמצא במקורות חז”ל יהודים התרחצו בחמת-גדר גם בשבת.
מסביר זאת אביגד בזכרונותיו: “בגמרא הדנה בהילכות רחצה בשבת אנו קוראים: ‘תנו רבנן, רוחצים במיגדר, במי חמתן, במי עסיא ובמי טבריא, אבל לא בים הגדול ולא בימא של סדום’. אבל הדרך מגדר לחמת-גדר רחוקה היא ואיך פותרים את בעיית תחום השבת? על כך נאמר שרבי יהודה הנשיא התיר ‘שיהיו בני גדר יורדין לחמתה ועולין לגדר, ובני חמתה אינן עולין לגדר’. בדומה לכך התיר רבי לאנשי מגדל-גדר (מחוייבה?) לבוא לחמת-גדר בשבת. רוצה לומר שלא רק להתרחץ היה מותר בשבת אלא לבוא לשם כך גם ממקומות אחרים, הנמצאים מחוץ לתחום שבת”.
אביגד מקשה ושואל – הרי בחמת-גדר היה גם בית מרחץ רומי בעל אגפים ואולמות מפוארים, אשר בקצתם היו ניצבים פסלים כמנהג בתי המרחץ הגדולים בעולם הרומאי. כיצד בא רבי יהודה הנשיא אל בית מרחץ כזה, שהיו בו פסלים?
התשובה מסתתרת דווקא ברבי גמליאל השני, משיב אביגד על הסוגיה. רבי גמליאל היה מגדולי התנאים במאה השנייה לספירה, ועליו מסופר שהלך לבית מרחץ שבו עמד פסל אפרודיטה והסביר כי אין זה אלא בית מרחץ, הפסל לנוי בלבד, גם עכו”ם אינם מיחסים לו שום קדושה ועל כן טפל הוא. כמוהו, גם רבי יהודה הנשיא היה מחונן בסובלנות ורוחב דעת, והראיה היא שהתיר שימוש בעיטורים פיגורטיביים בקברים אשר בבית שערים.
רק נציץ בעמוד של “אנה יהודה חזאנה”, בבקשה…
בסיום זכרונותיו, מספר אביגד כי פרופ’ סוקניק, שחקר את בתי הכנסת בגליל, נשא עיניו תמיד אל שרידי בתי הכנסת שנתגלו בגולן על ידי נוסעים וחוקרים, אך עתה היו בשליטה סורית. סוקניק הצליח להגיע עם צלם בשנת 1928 לאום אל-קנאטיר ולצלם את חורבות בית הכנסת, אך לא הסתפק בכך.
עם סיום החפירות בחמת גדר, באמצע נובמבר 1932 החליט סוקניק לנצל את הזדמנות שהותו באזור וללא כל סידורים פורמליים יצא עם שלושת החוקרים מטבריה בסירה אל הבטיחה. הם טיפסו לחורבת כנף, רשמו וצילמו את חלקי השער המגולפים להפליא ואת כתובת המשקוף שזיהה לראשונה אוליפנט בסוף המאה ה-19. החוקרים שבו לסירתם לעת ערב ונקלעו לסערה עזה. במלון בטבריה דאגו לשלומם, הזעיקו את המשטרה וסירה ששוגרה הצילה את גדולי החוקרים של אותה תקופה מטביעה.
אבל סוקניק לא שעה לאיתות האזהרה, והוציא את המשלחת שוב לגולן, בהליכה דרך נחל עין-גב, הפעם היו פניו מועדות לעיירה פיק, כדי לחפש את העמוד שחרותה בו הכתובת “אנה יהודה חזאנה”.
“לפני שהגענו ליעדנו נעצרנו על ידי השוטרים הסוריים שביקשו מאתנו ניירות, ומשאלה לא נמצאו ברשותנו, הובלנו אל הקאימקאם בפיק”, מספר אביגד. “הלה כיבד אותנו בספל קפה, סוקניק ניסה להפעיל את כל כוח השכנוע שלו בדבר חשיבות שליחותנו, אבל לבסוף שילח אותנו הפקיד אחר כבוד כלעומת שבאנו, מבלי שהרשה לנו לחפש את העמוד בעיירה, שכבר היינו בתוכה”. שנים רבות לאחר מכן, גילתה חולית הסקר הארכיאולוגי הגולן בשנת 1967 בראשות שמריה גוטמן את העמוד החשוב בשימוש משני בבית הקברות בקוניטרה. היום העמוד מפאר את מוזיאון עתיקות הגולן בקצרין.
החדירה האחרונה של המשלחת אל הטריטוריה הסורית היתה בספטמבר 1933, כאשר ערכה בדיקות בבתי הכנסת של כורזים וכפר נחום והתאכסנה בטבחה. החוקרים יצאו מזרחה רכובים על סוסים, עברו את הירדן, ולאחר ארבע שעות הגיעו לאר-רפיד שליד הירדן, בו שומכר גילה חלקים ארכיטקטוניים. הם מצאו שלוש קונכיות אבן מגולפות שלא היו ידועות קודם לכן והסיפוק על התגלית היה גדול. סוקניק ראה עצמו אז כממשיך דרכם של חלוצי החוקרים במאה ה-19, שלגביהם היה לו רגש מיוחד. הוא נפטר בשנת 1953 ולא זכה לראות את המשך חקר הגולן וחקר בתי הכנסת בגולן בימינו.
(עיקרי הדברים כאן מתוך מאמרו של נחמן אביגד, "זכרונות מחפירות בית הכנסת בחמת גדר בשנת 1932 פורסם ב"אריאל", 1987 שהוקדש לרמת הגולן.)
דניאלה שאול
תקרית אל-חמה
סיפור נפילתם של שבעת הלוחמים, המכונה תקרית אל-חמה, פורסם באתר חיל האוויר: “ב-4 באפריל 1951, בשעה 16:45, יצאו ממשטרת צמח 21 איש בשני כלי רכב – 19 חיילים לבושים במדי שוטרים, קצין משטרה וסמל – בדרכם למובלעת אל-חמה. הכוח יצא לשטח בעקבות ידיעות מוקדמות שהגיעו למודיעין פיקוד צפון בדבר כניסתה של יחידה סורית לבושה אזרחית למובלעת, אשר על-פי הסכמי שביתת-הנשק עם סוריה היתה שטח מפורז השייך לישראל.
יום קודם לכן הורה אג”מ מבצעים לפיקוד צפון לערוך שם סיור ולהקפיד לחזור במקרה של היתקלות במחסום או בהתנגדות סורית כלשהי. הוראה זו לא נמסרה בתדריך לכוח הישראלי. קצין המודיעין של פיקוד צפון היה במטוס פייפר שטס מעל הכוח, ועמד עמו בקשר אלחוטי בדרכו ליעד.
בשעה 17:00 הגיע הכוח הישראלי לצומת פיק ונתקל שם בשלושה חיילים סורים. התפתח ויכוח בין מפקדי הכוחות, וקצין המודיעין הפיקודי, שלא היה בקי בהוראות, שידר ממטוס הפייפר שלו הוראה לסיור להמשיך בדרכו – ועזב את המקום עם מטוסו. 24 דקות מאוחר יותר, כשניסה הכוח להתקדם לכיוון בניין המשטרה, נפתחה לעברו אש. הכוח השיב באש לא מדויקת, ובתקרית נהרגו שבעה חיילים ישראלים.
במגבלות הזמן והשטח, נדרשה תגובה מהירה, ולראשונה מאז מלחמת העצמאות הוחלט להפעיל את חיל-האוויר. מפקד רמת-דוד, סא”ל רודי אוגרטין, ומפקד טייסת המוסטנג, רס”ן מאיר רוף, נקראו למחרת בבוקר לפיקוד הצפון, לתדריך בהשתתפות הרמטכ”ל, רא”ל יגאל ידין, ואלוף הפיקוד, אלוף יוסף אבידר. התוכנית שהתגבשה כללה תקיפה של שתי רביעיות מטוסים: האחת של מטוסי מוסטנג, בהובלת מפקד הטייסת רוף, והשנייה של מטוסי ספיטפייר, בהובלת מפקד הכנף אוגרטין.
בשעה 14:30 החלה התקיפה. ראשונים נכנסו הספיטפיירים, לשלושה יעפי הפצצה בזווית תלולה על תחנת המשטרה, אך הפגיעות התפזרו במרחק 60-20 מטרים מהתחנה. מיד אחריהם נכנסו המוסטנגים מדרום-מערב וביצעו יעפי צליפה וריקוט על בונקר תת-קרקעי ומאהל בעיקול הדרך. לפי עדותו של בני פלד, שהשקיף על הפעולה ממטוס הרווארד שחג בגובה 5,000 רגל, נפלו הפצצות “בכל מקום פרט למטרה”.
