על פנינה צעירי ז”ל, מדמויות קצרין. דלת ביתה ודלת לבה היו פתוחות דרך קבע, בדיבור, בשירה, בריקוד, שעליו לא ויתרה עד ימיה האחרונים
בתום עשור וחצי, של מאבק על חיים של בריאות ושמחה, השיבה פנינה את נשמתה לבוראה, מתוך התמודדות של גבורה ואמונה עם “מה שעלה במחשבתו של בורא עולם”, כפי שהיה שגור על לשונה וחקוק על לוח לבה.
שנתיים אחר הוריה האהובים והנערצים עליה, הצטרפה פנינה אליהם לעולם שכולו טוב. חנוקה מדמעות פתחה את ההספד לאימא שלה, במלאת שנה להסתלקותה: “אימא”, קראה פנינה, “אילו באנו לתאר אותך במילים קולעות, היינו שרים לך מזמירותיו של אבא מדי ליל שבת: ‘אשת חיל מי ימצא'”.
נדמה שקשה למצוא פתיח ראוי מזה, לתיאור דמותה של פנינה עצמה, שגם שמה נזכר בהמשך אותו פסוק, ששר אביה לאימה: “ורחוק מפנינים מכרה”. אכן, “סחורתה” של פנינה לא נמדדה במטבעות, אף לא נשקלה בפנינים. זו “סחורה” שקלחה מפה שופע ללב מקשיב, או עברה בהצנעה מיד פתוחה אל כיס נצרך, זרמה מלב אל לב, שלא על מנת לקבל פרס. ומי שהיה בין הרבים שזכו, לא ישכח.
הוריה הקשישים, עולי תימן, היו בעיניה דגם לחיקוי, מופת של דרך לחיים. בביתה שלה, שטיפס ממישור החוף אל הגולן, יישמה את משנתם בדרכה האישית. הגנים עברו “ישר לווריד”, וכך נוצרה בה מזיגה חדשה של בית שער שממנו באה, עם בית צעירי שאתו הוסיפה את הקומה המיוחדת שלה. אכן, שער צעיר להרבה עולמות נפתח פה בפני כל הבא אל הבית. שער רחב, שהוא פנינה עצמה, היושבת על סף ביתה עם אורח מזדמן, לשיחה מחכימה על כוס קפה. ועם השנים שהתווספו, ולמרות הבריאות שהלכה והתדרדרה, נותר השער צעיר ופתוח לכל רוחבו: דלת הבית ודלת הלב פתוחות דרך קבע, בדיבור, בשירה, בריקוד, שעליו לא ויתרה עד ימיה האחרונים.
בעיני בני משפחתה הרחבה הייתה הפנינה שבכתר, עמוד התווך של המשפחה לדורותיה. הנסיעות הארוכות מן הגולן, במצבה, היו “קטנות עליה”, כשדובר בהשתתפות בשמחה או בצער של מי מבני המשפחה הענפה. הכול ביקשו את קרבתה, את חכמת החיים הטבעית שלה. “כי טובה חכמה מפנינים”, כדברו של החכם מכל אדם.
מיוחדת הייתה חכמת החיים הזו: טבולה כולה בשמחת חיים פנינאית. שמחה שעברה גם דרך מה שנכנס אל הפה, ולא רק מה שיצא ממנו. “ושלל לא יחסר”, כדבר הפרק של “אשת חיל מי ימצא”: לקרדה טרייה במקרר ופיצוחים מעולים במקפיא. “שיהיה”, ברוחב לב. תמיד יימצא עובר אורח שיפקוד את הבית ולבו ישמח לטעום משהו מן היש. עד מהרה, חש האורח לגמרי בבית, והיה “מזמין” את בעלת הבית לקפה. אם קרה שמישהו מזג לה כוס ולא מילא אותה עד שפתה, כמנהגה, הייתה משלחת בו אחת מאמרותיה: “רוצה לקצר את חיי?!”
בשום אופן, לא רצתה בעצמה לקצר את חייה ולא הסכימה לגרוע מאיכותם. אהבה את החיים בעצמתם ודבקה בהם בכל כוחותיה. מזגה לעצמה מכוס החיים עד שפתה ולגמה ממנה עד תומה. בשליטה מלאה, בדעה צלולה ובעין פקוחה אחת שנותרה לה במהלך הטיפולים, הלכה לקראת הניתוח האחרון. השאירה הנחיות ברורות על פרטי מסיבת ההודיה שהיא מבקשת, אם תזכה לקום מן הניתוח ולא שכחה, עם זאת, להיפרד אישית מאינספור אוהביה.
צוואה שכולה אהבה
פנינה משאירה אחריה צוואה חיה שכולה אהבה: לכל האדם, לעם ולארץ, לשורשיה המשפחתיים והרוחניים, לאדמת הגולן, שבה דבקה וברגביה כוסתה. מעל לכול, נפרדה פנינה מן החיים הגלויים – מתוך אהבה גדולה לבורא עולם, על כל מה שחוותה במיצוי מלא. תחושות אלה ביטאה במסיבת ההודיה שלה זכתה, אחר הניתוח שלפני האחרון, בחנוכת ביתם של אבי וטלי, בנה וכלתה, בחג סוכות האחרון:
“בשבועות האחרונים עברתי ניתוח מסובך, ואני עומדת היום מאחוריו, השבח לאל, כאן אתכם, בריאה ומתאוששת. המצב הזה איננו מובן מאליו. יכולה הייתי לעמוד היום חלילה במצב אחר לגמרי, ועל כך אני מבקשת להודות מקרב לב.
“…אני, הפוקחת בשנים האחרונות רק עין אחת, מודעת – אולי אפילו יותר מאדם רגיל – לכך שעליי להכיר תודה, על כך שמאור עיניי אתי. גם בעין אחת, אפשר להביט על המציאות בעין טובה. אני מודה גם על כך שגדלתי בבית המיוחד שלתוכו נולדתי, שזכיתי לחינוך היסודי החזק של אבא ואימא עליהם השלום, שהטביעו בעצמותיי את התפיסה האופטימית, היודעת שיש בורא לעולם ומשגיח על כולנו ושהוא מנהל ומכוון את עולמו לטובה.
“אני מודה לו על הבריאות, על היכולת לראות ולזהות טוב על כל סביבותיי. אני מבקשת להודות מקרב לב גם לכל בני משפחתי ולחברים רבים מספור, שלא חדלו מלתמוך בי לאורך התקופה: מי בתפילות ומי בשיחות, מי בעל פה ומי בטלפונים, מי במעשה חסד כזה או אחר. בכל מקום ובכל רגע, חשתי בידיים מושטות לחבק אותי, בהרבה אהבה וחסד. תבורכו כולכם משמים, כי קצרו מילותיי להודות על הכול כראוי.
“אחים ורעים, נזכה לחיות תמיד בתחושה של הודיה גדולה ושמחה. שנה טובה וחיים טובים לכולנו, בתוך בית ישראל כולו!”…
