לרגל צאתו לאור של הספר “ההר שהפך למפלצת – האסון בבית המכס העליון” מאת ד”ר שאול ובר, ראיון שערך אריה אורון, מניצולי אסון בית המכס העליון, עם המחבר. כיצד השתיק הצבא אסון שבו נהרגו 11 טירונים, וגרם למשפחות להשתתף בהשתקה
איך אתה מסביר את העובדה ש-11 טירונים של גולני נכנסים שלושה ימים אחרי תום מלחמת ששת הימים לבונקר באזור בית המכס העליון ברמת הגולן, ומתפוצצים עם הבונקר? אף אחד מהמקצוענים לא בדק את הבונקר לפני כניסתם?
צריך להבין את הרקע לאירוע. צה”ל היה כאמור שלושה ימים לאחר מלחמת ששת הימים שבהם הצליח לכבוש את סיני, הגדה (כולל ירושלים) ורמת הגולן.
רמת הגולן הייתה שטח הפקר זרוע בחומרי נפץ, מוקשים ופגזים שהסורים השאירו אחריהם. הצבא היה במהלך התארגנות שלאחר המלחמה וכנראה שהבלגן שלט בשטח. השתלטות על פינוי חומרי הנפץ והמוקשים שנשארו בשטח באופן מסודר ובטוח, הייתה כנראה מעבר ליכולתו – והמסמכים שהעליתי מהארכיונים מעידים על כך. המשימה נעשתה בחופזה וללא אמצעי בטיחות מתאימים וההתפוצצות בבונקר הייתה אחת התוצאות. מהחומרים שאספתי בארכיון צה”ל נראה שזה לא היה האסון היחיד.
איך אתה מסביר את העובדה שלהורים נודע האסון רק כשלושה ימים אחריו – וגם אז לא סיפרו להם את כל האמת – והם לא שותפו במהלך הקבורה – האם לא היה בכך זלזול?
היה בכך זלזול בוטה למדי. מסתבר שהצבא לא ראה בהורים גורם שראוי לשתפו. ההורים היו בחלקם מעולי שנות החמישים, והצבא ראה בהם יותר מטרד מאשר גורם שראוי לשתף אותו. הזלזול הזה נותר אצל המשפחות כפצע פתוח בלתי נסלח.
ולהוסיף חטא על פשע, אף אחד מהפיקוד הבכיר של צה”ל לא התנצל על האירוע ועל היחס עד עצם היום הזה.
ד”ר ובר: “מלחמת ששת הימים הסתיימה בניצחון אדיר והמדינה וצה”ל היו אפופים בשיכרון. אירוע כזה היה מקלקל את השמחה. היה כאן מחדל אדיר שרבים מהצמרת של צה”ל בפיקוד הצפון היו אחראיים לו – והם כמובן שיתפו פעולה בהעלמתו מהציבור”
אם אסון כזה היה קורה היום – כפי שקרה לפני מספר שנים בציר פילדלפי – הייתה מוקמת ועדת חקירה והנושא היה עולה לתקשורת בעוצמה רבה. אז, אחרי מלחמת ששת הימים, הנושא הושתק ע”י הצנזורה הצבאית וגם ההורים וגם החיילים שהיו עדים לאירוע – ואספו את השרידים של חבריהם – היו שותפים בהשתקת האירוע – איך אתה מסביר זאת?
גם כאן צריך להסביר את הרקע לתקופה.
מלחמת ששת הימים הסתיימה בניצחון אדיר והמדינה וצה”ל היו אפופים בשיכרון של שמחה אדירה. אירוע כזה היה מקלקל את השמחה ופוגע בדימוי של צה”ל כצבא מעולה ומנצח. חוץ מזה היה ברור שהיה כאן מחדל אדיר שרבים מהצמרת של צה”ל בפיקוד הצפון היו אחראיים לו – והם כמובן שיתפו פעולה בהעלמתו מהציבור.
והחיילים?
הם היו טירונים המומים שחלקם היו (ונשארו) בהלם ובטראומה ופחדו לספר את שאירע כדי לא להפחיד את הוריהם. חלקם כנראה קיבלו מסר ממפקדיהם לשתוק והם שתקו. כידוע, אדם שנפגע נמצא בטראומה ושואף להדחיק את החוויה שעבר, וכך הם היו שותפים להדחקה קולקטיבית למשך למעלה מארבעים שנה ומשלמים על כך מחיר נפשי עד היום.
ואנדרטה, למה לא הוקמה אנדרטה במקום האסון?
גם הפיקוד של חטיבת גולני היה שותף לבושה ולהדחקה של האסון, והיה יותר נוח לחטיבה לשלב את חללי האסון באתר הגבורה של תל פאחר על תקן של “נספחים”, מאשר להילחם על הקמת אנדרטה מכובדת במקום האסון שבו התרחש מחדל בלתי נסלח של פיקוד החטיבה.
הריאיון הופק בעקבות הוצאת הספר “ההר שהפך למפלצת – האסון בבית המכס העליון” שנכתב ע”י ד”ר שאול ובר והוצא לאור לאחרונה בהוצאת “מנדלה – ספרים אלקטרוניים”.
